כָּעַמּוּד הַתִּיכוֹן לָאַפֶּדֶן,
אַף כְּחוּט־הַשִּׁדרָה לֶאֱנוֹשׁ,
לְאַרצִי קַו־הַצִּיר וְהָאֶדֶן
הוּא יַרדֵּן, הַיַּרדֵּן הַקָּדוֹשׁ.
אִם אַרצִי דָלְלָה וְקָטֹנָה,
הִיא שֶׁלִּי מֵרֹאשָׁהּ עַד קִצָּהּ:
מִשׂתָּרַעַת מִיָּם יְשִׁימוֹנָה,
וְיַרדֵּן – הַיַּרדֵּן בָּ אֶ מ צַ ע!
שׁתֵּי גָדוֹת לַיַּרדֵּן:
זוֹ שֶׁלָּנוּ – זוֹ גַם־כֵּן!
שָׁם יִרוֶה לוֹ מִשֶּׁפַע, מֵאֹשֶׁר
בֶּן־עֲרָב, בֶּן־נַצֶּרֶת וּבנִי:
כִּי דִגלִי, דֶּגֶל טֹהַר וָיֹשֶׁר
יְטַהֵר שׁתֵּי גְדוֹת יַרדֵּנִי.
שׁתֵּי יָדַי לָךְ הִקדַּשׁתִּי, מוֹלֶדֶת,
שׁתֵּי יָדַי – לְמַגָּל וּמָגֵן:
אַךְ תִּשׁכַּח יְמִינִי הַבּוֹגֶדֶת,
אִם אֶשׁכַּח אֶת שְׂמֹאל הַיַּרדֵּן!
כברת דרך ארוכה עברה התנועה הרוויזיוניסטית ב־90 השנים האחרונות מאז השיר המופלא הזה של ז‘בוטינסקי (1929). האידיאולוגיה המדינית הברורה וחסרת הפשרות ליוותה לאחר מכן גם את מנחם בגין כראש האצ“ל וכראש האופוזיציה במשך 29 שנים תמימות לאחר הקמת המדינה.
חירות, הליכוד וגם מפלגת העבודה חיזקו את ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון; ברמת הגולן, בירושלים ובגוש קטיף ששוחררו במלחמת ששת הימים. יצחק שמיר היה אולי ראש הממשלה שעמד על המשמר באופן החזק ביותר, עד כדי אמירתו המפורסמת “למען ארץ ישראל מותר לשקר“. עוד מילדותי שמיר היה הדמות הנערצת עלי בשל העוצמה והאמונה בצדקת הדרך שהוא שידר, למגינת לבו של השמאל.
אלא שמשהו קרה מאז. הסכמי אוסלו האסוניים, שנחתמו בתקופת שלטון השמאל, חלחלו גם למחוזות הימין והליכוד, עד אשר היה זה לא אחר מראש הממשלה בנימין נתניהו שמסר לפלסטינים את רוב העיר חברון וחתם על הסכם וואי פלנטיישן, שכלל נסיגה של ישראל מ־ 13 אחוז משטחי יהודה ושומרון. במאמר מוסגר אציין שזאת הסיבה להפלת ממשלת הליכוד ב 99‘, לא חוסר אחריות של הימין האידיאולוגי.
לאחר מכן ראש הליכוד אריאל שרון ביצע את תכנית ההתנתקות ונתניהו הכריז לפני עשור על הסכמתו להקמת מדינה פלסטינית והקפיא במשך תקופה ארוכה את הבניה ביהודה ושומרון. משתי גדות לירדן עברנו להסכמת חלוקה גם של השטח הקטן בעבר הירדן המערבי ולהסכמה להקמת מדינה ערבית נוספת כאן, מצד ממשיכי דרכו של ז‘בוטינסקי.
סיבות רבות ישנן לניגודיות הבלתי ניתנת לעיכול מאותה אידיאולוגיה חסרת פשרות של הרוויזיוניסטים, ועד לוויתור על חלקי מולדת והסכמה להקמת מדינה פלסטינית בלב הארץ. קל לומר שהדבר נובע מאובדן ערכים. אין זו דעתי. לדידי, הסיבה העיקרית היא העדר תכנית מדינית מעודכנת של הימין. “באין חזון ייפרע עם“, כתב שלמה המלך בספר משלי, וצדק כמובן. אני אוסיף: כשלחזון לא מוצמדת תכנית ברורה, כשלאסטרטגיה אין טקטיקה, מהר מאוד הולכים לאיבוד בסבך היער. בעוד השמאל פרץ עם תכניות מדיניות לרוב, הימין דאג לומר מדוע אלו מסוכנות. אך לא הציב אלטרנטיבה אמיתית לפתרון מדיני.
רק שלושה אחוזים
עם כניסתנו לפוליטיקה, השר נפתלי בנט ואני הנחנו תכנית מדינית ברורה וישימה, בשם “תכנית ההרגעה“.
התכנית מייתרת את הצורך של ישראל לפנות יישובים תוך כדי מניעת טענות לאפרטהייד. נקודת המוצא שלנו היא שהקמת מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון היא מסוכנת ובלתי אחראית. היא תסכן את מדינת ישראל. מחזות ירי הטילים מעזה לעבר ישראל יחזרו ביתר שאת מיהודה ושומרון, והפעם לא תהיה נקודה בישראל שלא תהיה חשופה לפגיעה הטילים, כולל השבתת נמל התעופה בן גוריון שיופקר לחסדי ארגוני הטרור. אם חלילה תקום מדינה פלסטינית, ירושלים וכפר סבא יכונו “עוטף יו“ש“. זו תהיה הקמת איראניסטן בלב מדינת ישראל. ולכך, כמובן, לא נסכים.
מנגד, סיפוח של כל יהודה ושומרון משמעותה הקמת מדינה דו לאומית. כאן מגיעה “תכנית ההרגעה“, שמציגה פתרון אולטימטיבי, במציאות שנוצרה, הן לשמירת היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי והן לשמירה עליה כמדינה דמוקרטית.
הסכמי אוסלו חילקו את יהודה ושומרון לשטחי A, B ו־C. בלי להיכנס להבדל בין שטחי A ו־B – אלו שטחים ללא יישוב ישראלי אחד. מנגד מתגוררים בהם 97 אחוז מהאוכלוסייה הפלסטינית. שטח C הוא השטח שנמצא בשליטה ישראלית מלאה, מתגוררים בו כל 450,000 הישראלים שקבעו את בתיהם ביהודה ושומרון, ובסך הכול כשלושה אחוזים מהפלסטינים. מדובר על כ־ 100 אלף פלסטינים. השטחים האלו כוללים גם את הנקודות האסטרטגיות החיוניות לביטחון ישראל, כמו בקעת הירדן, “גוש נתב“ג“, גוש עציון, מעלה־אדומים והר חברון.
הרעיון המרכזי בתכנית שלנו הוא החלה מלאה של הריבונות הישראלית בשטחי C. המשמעות היא סיפוח של השטחים האלו למדינת ישראל. לא יהיה עוד הבדל בין תושבי חברון הישראלים ותושבי תל־ אביב. דין רעננה יהיה, גם מבחינה חוקית, ממש כמו דין אלון־מורה. הפלסטינים המתגוררים במקום יקבלו אזרחות ישראלית מלאה, לאחר בחינת מסוכנותם, ויהפכו לאזרחי ישראל על כל המשתמע מכך. ישראל בת תשעה מיליון אזרחיה תוכל להכיל מספר זה של ערבים בלי לשנות את אופייה הייחודי כמדינה יהודית ודמוקרטית.
נאמנים לעמדתנו שהקמת מדינה פלסטינית תסכן את ביטחונה של מדינת ישראל, כמובן שנסרב להקמתה גם בשטחי A ו־B. בשטחים אלו תהיה אוטונומיה לפלסטינים עם רציפות תחבורתית ומסחרית נטולת מחסומים. תושב ג‘נין יוכל להגיע לחברון הערבית בלי להיתקל במחסום צה“לי אחד. הגבולות הנוכחיים עם ירדן ועזה יישמרו ויהודקו כדי למנוע חדירת מחבלים ושוהים בלתי חוקיים. את התכנית ניתן לשכלל גם באמצעות יצירת קונפדרציה בין שטחי A ו־B לעזה וירדן, בה 70 אחוז מהתושבים הם פלסטינים בעצמם.
בתכנית הזאת תישמר היציבות הביטחונית והדמוגרפית של ישראל, ואיש לא יפונה מביתו. היא תהיה טובה למדינת ישראל ולא פחות מכך גם לפלסטינים החפצים בחיי רווחה שקטים ללא עימות בלתי נגמר עם מדינת ישראל.
לישראל לא יהיה ממשל אמריקאי אוהד יותר מהממשל הנוכחי של הנשיא דונלד טראמפ. חיוני לנצל את חלון הזמן הנדיר של השנתיים הקרובות שנותרו עד לבחירות לנשיאות ארצות הברית כדי להוביל להחלת ריבונות ביהודה ושומרון – ובשלב הראשון להחיל את הריבונות על מעלה־אדומים וגוש עציון, הנמצאים בקונצנזוס ציבורי. העדר החלת ריבונות ויוזמה מדינית טובה מצדנו עלולה להתברר כבכייה לדורות.
ובחזרה לשיר של ז‘בוטינסקי – עבר הירדן המזרחי כבר לא בידינו; בואו נשמור לפחות על עבר הירדן המערבי.
