זה היה האירוע ההמוני עם חדרי השירותים הכי שקטים שהייתי בהם בחיים. בדרך כלל כשאני מגיע לאצטדיון כלשהו, השירותים הם מקום רועש ביותר שבו אלפי גברים צורחים זה אל זה תוכניות משחק שהמאמן לא חשב עליהן, וקללות עסיסיות הנוגעות לשחקנים. השבוע באצטדיון יד אליהו (עם כל הכבוד, כשמנורה מבטחים ישלמו לי אני אקרא לו היכל מנורה מבטחים) חוויתי שקט שירותימי כמו שלא חוויתי מעולם. אנשים נכנסו, עשו את שלהם ויצאו. מדי פעם נשמע רעש של שטיפת ידיים, אבל ככלל השירותים היו שקטים, שקטים מדי אפילו.
“השרוך שלך פתוח" אמר לי קול מאחורי. הסתכלתי למטה והוא אכן היה פרום והשתרך אחריי בשעה שפסעתי על רצפת השירותים המזוהמת. כל כך סמלי, חשבתי לעצמי: לגבר בן ה־63 שאני עומד לראות על הבמה יש פרק בסדרה שלו בדיוק על זה. קשרתי את השרוך ויצאתי מהשירותים המנומסים. נכנסתי לאולם. על הבמה חיכו שרפרף, בקבוק מים ומיקרופון. ברקע התנגנו שירים שהמכנה המשותף ביניהם הוא העיסוק בניו־יורק. באופן מפתיע האולם לא היה מלא במיוחד, יציע אחד היה כמעט ריק, ולמטה באזור של העשירים היו לא מעט שורות נטולות יושבים. אבל באופן כללי, אפשר לפרגן לבנאדם בן 63 שמצליח להוציא כל כך הרבה אנשים מהבית בערב תל־אביבי קריר יום לפני חגיגות הסילבסטר (אישית לא חגגתי. לא רק שהוא היה אנטישמי הוא גם היה רווק בלי ילדים, החצוף).
האמת היא שקיבלתי את הכרטיס במתנה. בתוכנית הסאטירה “עד כאן", שאני משתתף בה, פינקו את אנשי המערכת בכרטיס להופעה. חשבתי לעצמי כמה מעליב זה לשלוח אנשים שכותבים פאנצ'ים להופעה של סטנדאפיסט. כאילו אומרים לנו: “לכו, תראו איך עושים את זה כמו שצריך".
אפונה־אפונה־אפונה
“הסדרה על כלום" של ג'רי כבשה את המסך בשנות התשעים, אבל עד הצבא לא ממש הבנתי מה הביג דיל. אני חושב שההתאהבות התחילה במהלך השירות. בחדר שחלקתי עם עוד שלושה חברים היה מכשיר וידאו ישן, שהצלחתי לפלח מבית הוריי בתקופה שהדי־וי־די נכנס לשימוש. חבר שלי יניב הביא למגורים שלוש קלטות וידאו: הראשונה עם שליחות קטלנית 1 פלוס שליחות קטלנית 2 פלוס פעמיים בוסקילה (אל תשאלו אותי מה הקשר), השנייה עם רעש לבן ורמזים לכך שפעם היה מוקלט עליה משהו, והשלישית עם חמישה פרקים של סיינפלד.
ואלה שמות: סופ נאצי, באבל בוי, הפרוגר, יאדה יאדה יאדה, הפרק ההפוך.
שתי הקלטות הראשונות נעלמו די מהר, אבל הקלטת השלישית ובה חמשת הפרקים שרדה עמי שלוש שנים בחדר שהתגוררו בו לפחות עשרים איש (לא בבת אחת, לאורך השירות). כמעט בכל לילה היינו נרדמים כשעל מרקע הטלוויזיה רץ פרק אחר בקלטת, ואני, שידעתי שסיינפלד מצחיק אבל אף פעם לא הקדשתי לו את מלוא תשומת הלב, חזרתי יום אחד מהצבא הביתה, רכשתי במיטב כספם של הוריי את המארז המלא של הסדרה, הודעתי לחברה שלי באותה תקופה שאנחנו נפרדים ל־72 שעות, ובמשך סופ"ש שלם לא עשיתי כלום מלבד לצפות בסדרה על כלום.
והנה אני יושב כאן ביציע, רגע לפני שהאיש שנפרד מבחורות רק כי הן אוכלות אפונה אחת־אחת או רק כי יש להן ידיים גבריות, והמציא ביטויים כמו יאדה־יאדה־יאדה, עולה לבמה. ואני שואל את עצמי: מה כל כך מיוחד בו?
אולי זו העובדה שהאיש מצליח להישאר רלוונטי כבר יותר משלושים שנה בסצנת ההומור, שהיא אולי המשתנה ביותר בעולם. אולי זו העובדה שהוא כנראה הסטנדאפיסט היחיד בעולם שאתה יכול לראות הופעה שלמה שלו בלי לשמוע מילה גסה אחת. וזה לא הופך את האבחנות שלו לחדות פחות, אולי אפילו ההפך. אולי זו העובדה שלאיש הייתה זווית מיוחדת על כל שטות בחיים עוד לפני שכל מיני יותם זמרים למיניהם התחילו לכתוב בפייסבוק את האבחנות העלובות שלהם על כל שטות בחיים.
אולי זו העובדה שהאיש הזה מסרב לתת לפוליטיקה להיכנס לו למופע. קראתי לא מעט ביקורות עליו מהכיוון הזה, ממבקרים ישראלים שאשכרה נפגעו באופן אישי מכך שהוא לא מצא לנכון להגיד מילה רעה אחת על טראמפ בכל המופע שלו. הרי ברור שכשאתה מכניס פוליטיקה לסטנדאפ אתה עושה בחירה (לגיטימית) להשאיר חלק גדול מהקהל בחוץ.
האורות נכבים. ראשון עולה סטנדאפיסט ששמו מארק שיף, שנותן עשר דקות לא רעות עם מבטא ניו־יורקי כבד עד כדי כך שסיינפלד מרגיש ירושלמי לידו. בסיום דבריו הוא מודה לקהל, אומר שהוא חייב לזוז להעביר את השגרירות (אולי הפאנץ' הפוליטי היחיד בערב הזה), ויורד מהבמה. שנייה אחר כך ג'רי עולה לבמה בריצה. בלי שום הצגה מיוחדת, בלי כרוז שצועק את השם שלו בטירוף כדי להלהיב את הקהל, אפילו בלי שהסטנדאפיסט שלפניו יקרא לו לבמה כנהוג בעולם הסטנדאפ.
פאנץ'־פאנץ'־פאנץ'
וזו אולי ההצהרה הכי חזקה של סיינפלד בערב הזה. אין מה לעשות עניין מדברים, הקהל לא חשוב, החיים לא חשובים, הוא עצמו לא חשוב, רק ההומור חשוב. הרי מי אם לא סיינפלד, אמן האנדרסטייטמנט, אמור לצחוק על סטנדאפיסטים חסרי ביטחון שאשכרה מקליטים כרוז כדי שיצרח את השם שלהם רגע לפני שהם עולים לבמה?
על הבמה עומד עכשיו איש בן 63 שמדבר בקצב של בן 30 וזז בקצב של בן 25. פאנץ' אחרי פאנץ' אחרי פאנץ', הוא מנסה להתחבב על הקהל הישראלי בדרכו, כלומר לרדת בציניות על כמויות הפלאפל שדוחפים פה, ועל זה שהיכל מנורה מבטחים נשמע כמו ברכה יהודית מוזרה.
אבל אחרי פתיחה מנומסת הוא חוזר להיות סיינפלד שחרשתי על הקלטת שלו שלוש שנים בבסיס. עם אבחנות על כך שכל מה שהגוף האנושי רוצה בחיים זה לשבת, על כך שתינוקות זה דבר מדהים אבל הם בעצם באים לעולם כדי להחליף אותנו, ועל איך גוף האדם הפך עם השנים למונית שמזיזה מכשירי טלפון ממקום למקום.
יש משהו כפוי טובה באמנות הסטנדאפ. בניגוד לזמר מפורסם שמגיע להופעה בישראל והדרישה היחידה ממנו היא לשיר את השירים המוכרים שלו, בסטנדאפ זה בדיוק ההפך. העובדה שסיינפלד העז למחזר חומרים מההופעה הקודמת שלו בארץ זיכתה אותו בלא מעט ביקורת. כי בהומור כמו בהומור, אנחנו רוצים את הפאנצ'ים שלנו טריים־טריים. שחלילה לא נזהה את הפאנץ' לפני שהוא מגיע. אותי זה קצת מבאס. דווקא הייתי שמח אם בין קטע לקטע הוא היה משלב כמה מהקלסיקות הגדולות שלו. בדיוק כמו שאני יודע איך נשמעים השירים של הלהקה שאני אוהב, ובכל זאת מגיע לשמוע אותם.
אחרי שעה ועשרים הוא יורד מהבמה. בלי מחוות מיוחדות. אומר להתראות. תודה רבה.
בחוץ איש מבוגר מנגן על חצוצרה את ניו־יורק ניו־יורק, ומנסה להשיג מטבע או שניים מהאנשים הקרירים שיוצאים מהאצטדיון. אני ממתין חצי שעה עד שעוצרת לי מונית, והנהג שואל אותי בישראלית “מה זה, מי הופיע?". אני עונה "סיינפלד", והוא מסתכל עליי דרך המראה, חושב לרגע ואומר: “אף פעם לא הצחיק אותי. אני תן לי רק שלום אסייג".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
