קרוב לאלף חברי מרכז הליכוד הצביעו ביום ראשון על הצעת החלטה שדוחקת בראש הממשלה להחיל את החוק הישראלי על מרחבי ההתיישבות ביהודה ושומרון ולהרחיב את הבנייה בהתנחלויות. נתניהו תמך בהצעה, אבל לא הוביל אותה ולא נאם בישיבת המרכז בלוד כדי לא להרגיז את טראמפ. כפי שזה נראה נתניהו רק גרם צער לנשיא האמריקני, שיכול היה להופיע בעצמו במרכז ולשאת שם את הנאום המרכזי.
שלשום צייץ טראמפ כי הוא מפסיק את העברת הכספים לפלסטינים מכיוון שהם לא מוכנים לבוא למשא ומתן. תהליך השלום מתקדם היטב, אם כך. לפני חודש בדיוק הודיע טראמפ שירושלים היא בירת ישראל, אחר כך זעם על הפלסטינים שהם לא באים למו"מ. עכשיו הוא מפסיק להם את הסיוע ומודיע שירושלים בכלל לא נתונה למשא ומתן. מה השלב הבא? ישראל מספחת את שטחי C, הפלסטינים מתקוממים וטראמפ מודיע שמבחינתו הם לא קיימים יותר כי הם מסרבים לבוא לשולחן?
אין צורך לרחם מדי על הפלסטינים שהחמיצו הזדמנויות לקבל לידיהם את רוב רובו של השטח, כולל חלקים בירושלים. עכשיו הגלגל התהפך ואנחנו במרוץ למדינה דו־לאומית שאותו מובילים טראמפ, השגרירה ניקי היילי, נפתלי בנט ומרכז הליכוד.
סיפוח "מרחבי ההתיישבות", כפי שנאמר בהחלטה, מעמיד שני סוגי אוכלוסייה תחת ריבונות אחת. היהודים יהיו בעלי הזכויות, הפלסטינים לא ייהנו מהן. זוהי החלת חוק על אזור גיאוגרפי אחד בלי הסכם, ורק על לאום אחד. מישהו מבין מה המשמעות? איזו צורה תהיה לישראל הדמוקרטית אחרי מהלך אפליה בוטה מהסוג הזה, שמפלגת השלטון מקדמת בכל הכוח? רק חבר מרכז אחד התנגד, מוטי אוחנה שמו. הוא הדביק למציאות החדשה מינוח טעון: "אפרטהייד".
קשה להניח שההצעה שקיבל המרכז תהפוך מיד לחוק מחייב. גם נתניהו מכיר את המגבלות, אולי טוב יותר מטראמפ. אבל אם כבר החלטנו על התהליך האסוני הזה, אפשר לפחות להקשיב לסופר א"ב יהושע, שנואש גם הוא מפתרון שתי המדינות. יהושע מציע לאמץ את תוכנית הסיפוח של שטחי C אבל להעניק לפלסטינים אזרחות ושוויון זכויות מלא, כדי שלא ניראה ונרגיש רע, גם עם עצמנו.
שר מקורב לנתניהו אמר השבוע כי בסוף הדרך שרואה הממשלה תקום מדינה פלסטינית בעזה, לצד אוטונומיה מוניציפלית באזורי חברון ושכם. זה לא יקרה, ואם זה יקרה – טראמפ עוד עלול להטיל וטו. אחרי שסיפח אלינו את ירושלים על כל כפריה, הנשיא הידידותי לא ישקוט עד שנחיל ריבונות על כל שטחי הגדה המערבית, ואז נכלה את ימינו וכוחנו במלחמת נצח בין שני עמים שאוחזים זה בגרונו של זה ולא מרפים.
על הקווים
אראל מרגלית פרש מהכנסת באוגוסט, אבל לא מהפוליטיקה. ביום ראשון הוא זימן למסיבת סילבסטר בירושלים מאות פעילי מפלגה מכל הארץ, שחגגו גם את יום הולדתו. הפעילים התלהבו והביעו געגוע, ופיני קבלו, לשעבר ראש עיריית בית־שאן, הודיע כי "למפלגת העבודה יש מנהיג חדש, אראל מרגלית". כאילו לא היו פריימריז מעולם.
סקר 'מקור ראשון' מהשבוע שעבר לא עשה חסד עם יו"ר העבודה אבי גבאי, שניצח את מרגלית בפריימריז וזירז את התפטרותו מהכנסת. האמוציות התעוררו מחדש. מרגלית שומר בינתיים על שתיקה, אבל שחרר הצהרה פוליטית נדירה. "אני מקווה ש־12 זה רק מספר שבטי ישראל ולא מספר המנדטים של מפלגת העבודה", עקץ מעל הבמה. הפעילים מחאו כפיים וסיפרו כי מרגלית מחכה לשעת כושר, ואז יזנק פנימה מחדש.
גבאי וחבריו לא צריכים להיות מופתעים מהסקר. אחרי הבום שליווה את בחירתו הירידה הייתה צפויה, אם כי לא בממדים כאלה. בפוליטיקה העצבנית שלנו אין הנחות. אפשר לחוש באי־נחת בסיעת העבודה. חברי הכנסת דואגים כמובן לעצמם וחרדים לשמוע על מפלגה שצפויים לה 12 מקומות, מתוכם מספר נכבד לשריונים אישיים של היו"ר, פלוס מקומות מובטחים לציפי לבני ולהקתה. אם הסקרים יתאמתו, רובם יישארו בחוץ. מכאן הלחץ.
לבני עצמה רוצה להמשיך בשותפות רק אם תבטיח שני דברים – סיכוי להחלפת השלטון וצ'אנס לתהליך מדיני. הסקרים לא מבטיחים שלטון ברגע זה, והצהרות גבאי בעניין ירושלים וההתנחלויות מתכתבות עם מרכז הליכוד. קשה להניח שהוא ישנה את הקו. גבאי עובד עם יועצים אמריקנים שאומרים לו ללכת בעיקשות על שני מסרים, מלחמה בשחיתות והצהרות תואמות ימין.
ב'הארץ' פורסם השבוע כי לבני בודקת בסקרים את כוחה העצמאי, על רקע המתיחות עם גבאי. שני הצדדים מכחישים. מתברר שהמינוי של יואל חסון ליו"ר הסיעה היה מהלך מחוכם של גבאי. חסון, איש 'התנועה' של לבני, הביא אנרגיות חדשות לאופוזיציה בשבועות האחרונים. הוא מיומן בעבודת הכנסת ובטריקים פרלמנטריים, ועובד מול הימין בדרך אופיינית לאנשים שחצו קווים והפכו ללוחמים קנאים נגד המחנה שנטשו. חסון, נזכיר, היה יו"ר צעירי הליכוד ועוזר השר לשעבר עוזי לנדאו, מהדמויות הקיצוניות בימין האידיאולוגי. קשה להבין איזו הארה קיבל בדרך הקצרה לשמאל, חוץ מהשריון ברשימה של לבני.
לזכותו של גבאי ייאמר כי הוא מתעלם מרעשי הרקע. הוא חרוץ, חותך עניינים וממוקד מטרה. יריביו מבית תוקפים אותו על ההתבטאויות נגד השמאל וטוענים שהבריח מצביעים ללפיד, אבל מודים כי נחישות ושכנוע עצמי כאלה לא נראו במפלגת העבודה בשנים האחרונות.
הדרך השלישית
ביום שני הכניסו הפוליטיקאים את ידיהם עמוק לכיסיהם של האזרחים, והוציאו 20 מיליון שקל. חוק הפריימריז שאושר קובע כי המדינה תממן את הבחירות הפנימיות בליכוד, בעבודה ובבית היהודי. כל ח"כ שמתמודד בליכוד יקבל 320 אלף שקל, בעבודה 200 אלף שקל, ובבית היהודי 120 אלף שקל. גן עדן על חשבוננו.
ח"כ דודי אמסלם, יוזם החוק, ביקש לנתק בין התורמים ובין חברי הכנסת כדי למנוע יחסי תלות, אבל פתח דלת לשחיתות אחרת. משאיות של כסף נוסעות לחברי הכנסת לפני הבחירות, ורק משניאים אותם יותר. למה בעצם אנחנו צריכים לממן את הח"כים? שואל האזרח הפשוט. מדוע שלא יממנו את עצמם מכספי מימון המפלגות, קרוב ל־400 מיליון שקל בשנה?
הפריימריז הם בעייתיים ויצרו תופעות קשות, אבל הם עדיפים על בחירות במרכזי המפלגות או בוועדת מינויים. אפשר היה למנוע את התלות הכספית באמצעות הגבלת התרומות לאלף שקל. אפשר היום לגייס סכומים כאלה דרך האינטרנט, ואיש לא יבקש תמורה על 200 השקלים שהוציא למען המועמד.
או שאפשר לבטל את הפריימריז לחלוטין. הצעתי כאן בעבר את הדרך הדמוקרטית, הפתוחה והנקייה ביותר. מי שמגיע לקלפי ומצביע למפלגה מסוימת – יבחר באותה הזדמנות גם את הח"כים שלה. אפשר גם לוותר על הקלפיות המסורתיות בבתי הספר שהושבתו מלימודים, ולעשות הכול דרך האינטרנט, בלי יום חופשה ובלי בטיח. פשוט להתקדם.
המרכולים והמחבלים
אביגדור ליברמן יודע שחוק המרכולים יעבור. אילו חשב שהחוק לא יעבור והקואליציה תיפול, לא היה יושב בשקט. באותה מידה ליברמן יודע שחוק עונש המוות, שעבר שלשום בקריאה טרומית, לא יגיע לקריאה שנייה ושלישית, וגם אם יגיע, לא ייושם. החוכמה היא לעורר מהומה ולהוכיח לבוחרים שלך שאתה דואג להם ונלחם במחבלים ולטובת המרכולים, גם אם לא יצא מכך מאומה.
