בבוקר שבת שעברה קיבלו חברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת הודעה חריגה לטלפונים הניידים שלהם: "כל ההסתמכות שלכם על שיחות עם מפקדים בכירים לא תיתן לכם את התמונה האמיתית. רבים מהם כלל לא מכירים את המצב. הם ניזונים מדיווחים לא אמינים ואלה שמכירים מפחדים לדבר". האלוף (במיל') יצחק בריק הוא ששיגר את ההודעה.
בריק הוא נציב קבילות החיילים. אנחנו רגילים שתפקידו מתמצה בקבלת תלונות מחיילים על חריגה בתנאי השירות או על יחס המפקדים. אבל בריק שונה. הוא בוגר מלחמת יום הכיפורים, לוחם שזכה בעיטור העוז על הלחימה שלו במלחמה ההיא, שלקח על עצמו, מבלי שאף אחד הטיל עליו, את משימת תיקון הצבא, משימת המתריע בשער. יותר משנה הוא מתריע בעצימות גבוהה על חוסר מוכנות הצבא למלחמה. הוא מתריע על רמת כוח האדם, על הימ"חים והלוגיסטיקה הבעייתית ועל התרבות הארגונית הקלוקלת, לטענתו.
בקיץ החולף שיגר בריק מכתב בהול לחברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, וצירף לו דו"ח ליקויים מפורט. הוא מצייר תמונה של צבא בינוני ונטול יכולת להתמודד עם האתגרים הניצבים לפתחה של ישראל. הוא מציג עדויות מדרגי השטח, "יורד לעם", ושומע את קולות החיילים והמפקדים.
מילה טובה מגיעה לרמטכ"ל גדי איזנקוט בעניין הזה: הוא מינה ועדה מקצועית לבדיקת הליקויים שהראה בריק, והציב בה אנשים רציניים מאוד. היא עדיין שוקדת על הבדיקה וראוי להמתין שתסיים אותה; ובכל זאת, בריק וצמרת הצבא נמצאים בטנגו בלתי נגמר של חילופי האשמות, חלקן כבר ירדו לרמה האישית והפחות נעימה. מקורבים לצמרת הצבאית, או "בכירים" במערכת, התחילו להאשים את בריק שהוא פועל בשליחות אהוד ברק ושהוא מנהל קרב אישי נגד הרמטכ"ל איזנקוט.
הרשו לי לפקפק וגם לצאת בהצהרה: בריק הוא העם. הוא מייצג, בין אם התכוון לכך ובין אם לא, את הסנטימנט הציבורי־הישראלי.
הישראלי הממוצע לא מבין צבא, ולא מבין במוכנות למלחמה. אין לו מושג מה כתב בריק, ובפרט שחלק מהדו"ח חסוי והשאר מלא במושגים מקצועיים. אבל המסר של בריק ברור: אנחנו בצרות. הצבא אמנם קוטף את המקום הראשון בכל סקר של אמון הציבור במוסדות המדינה, אבל זה בזכות היותו צבא העם. בכל הקשור באמון בצמרת הצבא ובפקפוק ביכולותיו המבצעיות – כאן הצבא בבעיה.
מחוברים לשטח
קחו למשל את דובר צה"ל. גוף שנמצא תחת פיקוד הרמטכ"ל, אבל עוסק לא מעט בתחום יחסי ציבור פנים־ישראליים. הבעיה: הציבור לא תמיד קונה את זה. לעיתים, ואני אומרת את זה בכאב גדול, דווקא דוברי חמאס משקפים את המציאות נכוחה. הפסקת אש? הדיווחים מעזה אמינים יותר. מגעים להרגעה? נצטרך לשמוע מהתקשורת הפלסטינית מה קורה. כסף קטארי? מעניין מה אומרים בחמאס. "פגיעה בנכס אסטרטגי"? תעשו לי טובה. כשחמאס יהיה על הברכיים, לא יהיה צורך בהודעות יח"צ כאלה.
אותו דבר עם ההתנפלות המטורפת על השר בנט שהעז לצאת בשבוע שעבר נגד המשפטיזציה בצבא. הגדיל לעשות האלוף יאיר גולן, סגן הרמטכ"ל היוצא, אמנם בחופשת פרישה אבל עדיין "על מדים", שתקף את השר בנט בריאיון בתקשורת (!) על כך שהוא פוגע באמון הציבור, ו"מחליש את צה"ל ואת המדינה". הגמל לא רואה את הדבשת של עצמו. אין הרבה אירועים שפגעו באמון הציבור בצה"ל בזמן האחרון כמו "נאום התהליכים" של גולן. והוא, במקום לצאת מהבור, רק הולך ומתחפר בו בגמלוניות ובניתוק בלתי מוסבר מהציבוריות הישראלית.
בנט, כמו בריק, מייצג באופן הרבה יותר אמיתי את הסנטימנט הציבורי כלפי הצבא. כן, יש בעיה של עודף משפטיזציה במערכת הביטחון, וגם אם הצבא ישגר את מיטב מפקדי העל שלו כדי להכחיש או לתקוף, זה לא יעזור. לא לצבא ולא למדינה. גם התוקפנות כלפי בריק מיותרת. יכול להיות שהוא "היסטרי", או "מגזים" כמו שהגדירו באוזניי כמה דוברים, אבל הוא לא נתפס כאינטרסנט. הוא נתפס כמישהו שמחובר יותר לשטח מאשר הפיקוד הבכיר של הצבא.
מעבר לכך: יצחק בריק יודע מהי מלחמה. הוא לחם במלחמה אמיתית, כזו שהדור שלנו, תודה לא־ל, לא מכיר. כשבריק מצטט מפקד חטיבה סדירה שאומר לו: "במצב היום בצה"ל אף אחד לא מעז להעלות ביקורת, קצינים עוסקים בדימוי ולא במהות", הבטן שלי מאמינה לו. כי זו לפעמים גם ההרגשה שלי לנוכח הודעות דובר צה"ל. הבטן שלי מאמינה ודואגת עד מאוד.
כשיש ספק
שאלת השאלות היא האם יש מישהו ששואל שאלות. שמטיל ספק. לא רק על מוכנות הימ"חים למלחמה, אלא על איך תיראה המלחמה הבאה. האם אנחנו בכלל בכיוון. וכאן, ראוי שהדרג הצבאי העליון לא ישתבלל אל מול הביקורת, למרות הקושי, אלא יהיה קשוב – ובעיקר צנוע.
לפני כמה חודשים התירה הצנזורה לפרסם דו"ח סודי של ועדת החוץ והביטחון משנת 2004. מהדו"ח שנחשף בחברת החדשות עלה כי חברי הכנסת התריעו על קיומו של כור גרעיני בסוריה, שנתיים לפני שהמודיעין גילה אותו. בכירי מערכת הביטחון, מצידם, זלזלו. הבולט מבין חברי הכנסת שהעז לשאול שאלות ולהטיל ספק היה יו"ר הוועדה, ח"כ יובל שטייניץ. דוקטור לפילוסופיה, סמ"ר במיל'. הוא צדק.
כך קרה גם בזמן מבצע 'צוק איתן'. השר בנט ירד לשטח, לכוחות הלוחמים, למפקדים בדרגי הביניים, ושמע מהם על איום המנהרות הנושף בעורפם. הו, כמה ביקורת הוטחה בו. שהוא עוקף את הרמטכ"ל, שהוא זורע חוסר אמון, שהוא חורג מסמכותו. אבל הנה, הוא עלה על האיום, והיה מהדומיננטיים שהציפו אותו כלפי מעלה בקבינט, ומזל שכך.
תביאו לי שטייניצים, תביאו לי בנטים, תביאו לי בריקים. כאלה שיורדים לשטח, שמנסים להבין את תמונת המצב מעבר למצגות היפות, שיוצאים מהמזגן ומהמסכים, שמעיזים להטיל ספק ושלא נרתעים מהדרגות הגבוהות שיושבות מולם. 
