ההתעקשות של השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, והגיבוי שניתן לו על ידי שרים נוספים בממשלה, לדחות את המלצת ועדת גולדברג בעניין פסילת מינויו של צ'יקו אדרי למפכ"ל המשטרה, היא מעשה מוטעה. במיוחד מטריד המהלך הפוליטי של השר שנועד לכרוך את הערעור על החלטת הוועדה במאבק המתנהל בשנים האחרונות בעניין סמכותה ומעמדה של הרשות השופטת, ובעיקר מעמד בית המשפט העליון ושופטיו. המהלך הזה, שדומה כי מקור האנרגיה העיקרי שלו הוא גאוותו של השר שנפגמה לאחר שכשל בשנית במינוי מועמד למשרת המפכ"ל, מנתב שלא בצדק, את המאמץ הפוליטי-ציבורי שלו להוקעת הרשות השופטת, בשעה שלב העניין מצוי במקום אחר.
הדיון העקרוני על מעמד הרשות השופטת ויחסיה עם הרשות המבצעת הוא נכון וענייני, ללא שום קשר לעמדה של פלוני אלמוני ביחס למציאות הרצויה. זו מהותה של השיטה הדמוקרטית שלעולם יתקיים מתח קבוע בין הרשויות כדי ליצור את איזון שהוא בנשמתה של השיטה. לכן זהו דיון שחשוב לקיימו כל הזמן, על אחת כמה וכמה במציאות שבה חל שינוי במעמד בית המשפט העליון ובאיזון הכוחות בינו ובין הרשות המחוקקת לרעתה של האחרונה. הוא נוגע בשאלת המהות והפרשנות של עקרון שלטון העם ובשאלת המשנה הנגזרת ממנו: מיהו הריבון? מיהו מקבל ההחלטות? ומה קורה כאשר ריבונות העם עומדת בסתירה לתפיסת עולמה של הרשות השופטת?
אולם, הדיון בעניין החלטת ועדת גולדברג בעניינו של אדרי אינו קשור כלל ועיקר לדיון העקרוני דלעיל. אמנם, גולדברג הוא שופט בית המשפט העליון בדימוס, אבל הדיון שהוא והוועדה שלו למינוי מנהלים בכירים בשירות המדינה מנהלים הוא דיון מקצועי ואתי שקשור למידת הכשירות של מועמד למשרה רמת דרג כמו מפכ"ל המשטרה לכהן בה. כאן בדיוק הצביעה הוועדה על חוסר הכשירות של אדרי. מקורה הוא לא רק בכך שהמועמד ניסה להשפיע באמצעות מתווכים על עמדתו של חושף השחיתויות, רפי רותם, לרכך את עדותו בפני חברי הוועדה, אלא בעיקר בגלל דו"ח מבקר המדינה שהצביע על אי-סדרים ומאפיינים של התנהלות לקויה מצדו של אדרי, שכראש אגף התנועה גנז דוחות תנועה של מפקדי משטרה בכירים שנתפסו.
התובנה העיקרית שעלתה מן דו"ח המבקר היא שהממונה הבכיר במשטרת ישראל על אכיפת החוק בכבישי הארץ ביטל דוחות של עברייני תנועה שהם במקרה אנשי משטרה האמונים על החוק. יש כאן עניין שהוא לא רק מקצועי, אלא אתי מן המעלה הראשונה: לכאורה, הגורם האחראי על יישום עיקרון שלטון החוק נמצא כמי שדרס בעצמו את החוק, ועניין זה הוא כמובן בלתי נתפס ולא יעלה על הדעת לדפדף מעליו. מה שעוד בלתי נתפס הייתה עמדתו הבעייתית של השר ארדן שמבחינתו מעשיו של אדרי, בזמן שכיהן כראש אגף התנועה, אינם אלא ליקוי סטנדרטי בהתנהלות של מי שאמור להיות השוטר מספר אחת ולכן ניתן לעבור על כך לסדר היום. אז זהו, שלא. כי הבעיה עם הטיעון הזה היא כפולה ומכופלת: ראשית, מי שאמור לשמש כשוטר מספר אחת נגוע לכאורה במעשה של עבירה על החוק; ושנית, מדובר בתופעה שלא חוללה שום תהליך של ניקוי אורוות אתי-מקצועי בתוך המשטרה תחת הקדנציה של ארדן כשר לביטחון תחת פיקודו של המפכ"ל היוצא אלשיך.
בדיוק את העניין הזה סימנה ועדת גולדברג כקו אדום מקצועי ונורמטיבי: המינוי של צ'יקו אדרי הוא סוג של אוקסימורון מאחר ונמצא כי הגורם שפוגע בחוק, רומס אותו ומבטל אותו, בין אם משיקולים של חברותא או משיקולים לא ענייניים אחרים, הוא זה שאמור לשמור עליו מכל משמר. וזהו כמובן פרדוקס דה-לוקס. מנקודת מבט זו, החלטת הוועדה מקפלת בתוכה שיקול מקצועי לכל דבר ועניין הנוגע לגופו של מינוי, ואין לה שום נגיעה לדיון העקרוני המתנהל בשנים האחרונות סביב שאלת היחסים שבין הרשויות המחוקקת והשופטת.
הניסיון לגרור את הדיון לשדה הזה נגוע במאפיינים של פופוליזם, וייתכן שהוא מסייע לארדן לנסות ולהתמודד עם גאוותו הפגועה ולבלוע את עלבונו, ואולי גם משרת גורמים אחרים בניהול המאבק העקרוני בסמכויות בית המשפט העליון ומעמדו, אבל ספק רב אם הוא משרת את האינטרס הציבורי בקיומה של משטרה נקייה, מקצועית וחזקה המעוררת אמון ציבורי.
