מישהו עושה רצח אופי לחברון. העיר עמוסת ההיסטוריה והסיפורים, עיר שהיא חלק משמעותי מהזהות שלנו, שנגעה במשך שנים בלבבות של יהודים בכל העולם, היא כיום מטרה נייחת. העיר של דוד המלך ושל האבות והאמהות נשחטת היום בידי ארגוני השמאל וארגונים אנטי־ישראליים. לא רק היום, מזמן.
הרבה זמן התלבטתי מה מכעיס אותי כל כך בתעמולה של ארגוני השמאל על חברון. הרי השקרים שלהם על ישראל, על צה"ל ועל ציבור המתיישבים הם לא דבר חדש. אבל בחברון יש משהו אחר. חברון היא חלון הראווה של ארגוני השמאל, חלון ראווה לא מחמיא במיוחד בעבור ישראל. מה שמכעיס במקרה חברון הוא השקר, ההשטחה של המציאות, הניתוק המוחלט מההקשר, רצח האופי.
לפני כמה חודשים, בשיחה עם אנשי עסקים מניו־יורק, נשבר גב הגמל. גיליתי שהקבוצה שעמה שוחחתי תצא לסיור עם 'שוברים שתיקה' מיד אחריי, והרשיתי לעצמי להקדיש לנושא חמש דקות. לכו תראו, אמרתי להם, אבל תבינו שאתם רואים רק אחוז קטן מהתמונה המלאה, שמישהו מעוות את המציאות, מנצל את הסקרנות שלכם ועושה בה שימוש ציני למטרות פוליטיות. ביחד עברתי איתם תחנה תחנה בסיור של 'שוברים שתיקה', שקר שקר. הפרכתי כל אחד מהשקרים. שבועיים לאחר מכן נפגשתי עם אחד המשתתפים. איך היה הסיור, שאלתי אותו. לתדהמתי הוא ענה לי שהם הפסיקו את הסיור באמצע. אז נפל לי האסימון.
ארגוני השמאל יודעים מצוין למה הם בוחרים בחברון כאחת התחנות הראשונות בביקור של אורח בישראל. הם יודעים שחברון מצטלמת רע, שאפשר לשחוט שם את המציאות בסיפור אחד או שניים, שתמונה שווה אלף מילים ומראה עיניים שווה הרבה יותר. גם הימין זיהה את המציאות ההסברתית המורכבת של חברון, ומרצון או שלא מרצון – ברובו הוא נמנע מהתעסקות בסוגיה.
המציאות בחברון רחוקה מלהיות אידיאלית. אורח שמגיע לעיר ייחשף לחנויות סגורות, כבישים סגורים, מחסומים וחיילים לרוב. זה לא מראה פשוט לעיכול אצל אדם שלא חי את המציאות והמורכבות, בטח ובטח אם הוא מגיע מחוץ לישראל. ובעוד ארגוני השמאל חותרים למגע עם חברון ומדברים על זכויות אדם בסיסיות, על הילד והאימא שמנועים מלעבור, או על המבוגר שסגרו לו את החנות, אנחנו מדברים על הקשר של העם היהודי לחברון ועל ההיסטוריה והתנ"ך. מדובר בשתי רמות שונות של טיעונים והן לא מתכתבות זו עם זו. הם מדברים זכויות אדם – אנחנו מדברים אידאולוגיה.
שלא תבינו אותי לא נכון, חייבים לדבר אידאולוגיה וצריך לדבר על הצדק, על ההיסטוריה והתנ"ך, כי משם הכול צומח. אבל אם אנחנו בורחים מהטיעון האנושי של זכויות אדם אנחנו מאבדים פלח גדול מאוד של אוכלוסייה שאין סיבה שנאבד אותו. אין סיבה גם שלא נתמודד בצורה מנומקת וכנה עם טיעוני הזכויות, כי למרות מה שמנסים לשכנע אותנו כבר שנים, ישראל היא לא כובש אכזר, היא לא מתעללת באוכלוסייה אזרחית ובטח שלא מבצעת רצח עם. לכל דבר בחברון יש סיבה ותוצאה, ושום דבר שם לא נובע מרצון סדיסטי להקשות את החיים של הערבים.
תיירות כיבוש
הנה קצת מספרים על חברון: האוכלוסייה הערבית של חברון מונה כ־200 אלף איש, היהודית מונה כאלף בלבד. בחברון הערבית קיימים כ־17 אלף בתי עסק, עם מחזור שנתי של כחמישה מיליארדי שקלים בשנה, 40% מהתוצר הלאומי הגולמי של הפלסטינים. כלומר, זו אחת הערים שהן המנוע של הכלכלה הפלסטינית, לא עיר אומללה ומדוכאת כפי שאוהבים לצייר אותה.
הדבר הכי מדהים בעיניי הוא הקלות של השקר. הרי חברון חסומה ברובה ליהודים ישראלים, לא לערבים כפי שמציגים בדרך כלל. יהודים יכולים לנוע בחופשיות רק בכ־3% משטח העיר, לרשות הערבים עומדים 97 האחוזים הנותרים. אם כבר משתמשים במושג הלעוס אפרטהייד, אז בחברון האפרטהייד הוא נגד יהודים. כל מגבלה שקיימת על האוכלוסייה הערבית בחברון נרשמה בדם. הכול תוצאה של טרור. סגירת החנויות הגיעה אחרי עשרות פיגועים ששיאם באינתיפאדה השנייה (2001), חלקם יצאו מתוך החנויות עצמן, וגם ההגבלה הזו עברה את המבחן הגדול מכולם, מבחן בג"ץ. אגב, ישראל פיצתה את בעלי החנויות שנסגרו, וברוב המקרים הם פתחו את החנות במרכז העסקים החדש של העיר.
ההלם הגדול הכה בי דווקא כשצילמנו סרטון הסברה על חברון, לפני שבועות אחדים. במשך יום שלם ראינו בחברון כמעט רק תיירים, בעיקר מערביים. צלם אוסטרלי עם כאפייה, תיירים בסיור עם יהודה שאול מ'שוברים שתיקה', תייר שמעניק שטרות של 100 שקל באמצע הרחוב לערבי ומיד עטים עליו עוד כמה, תיירים שמעשנים נרגילה בחנות שמול מערת המכפלה ומביטים במבט מלא שנאה. תיירות הכיבוש, תיירות האפרטהייד, תיירות השקרים.
לא צריך ליפול לנימה מתנצלת כדי להסביר את חברון. אפשרי והכרחי להציג את המציאות המורכבת בעיר. הרי יהודים חיו בחברון אלפי שנים. ההתיישבות היהודית נגדעה בדם בטבח תרפ"ט, הרבה לפני שהיה תירוץ ה"כיבוש", וחודשה רק לאחר מלחמת ששת הימים. נכסים יהודיים בחברון עדיין נמצאים בידיים ערביות, וספק אם ישובו אי־פעם לבעליהם החוקיים. העם היהודי ומדינת ישראל לא מגשימים שאיפות קולוניאליות בחברון, הם שבו הביתה. אנחנו בני המקום.
דווקא בגלל זה חברון היא הזדמנות. אסור לברוח ממנה, ואם נברח ממנה זה יתהפך עלינו, כפי שקורה כבר שנים. היא קודם כול הזדמנות ערכית וזהותית, כי בלי הלב אין גוף, וחברון היא הלב הפועם. היא גם הזדמנות להסביר את המורכבות בה כחלק בלתי נפרד מהמורכבות של מדינת ישראל במזרח התיכון ושל הסכסוך. הזדמנות להראות את המוסריות של ישראל, ולא להפך. ממש כך. אז בואו, בבקשה, נדבר על חברון.
