כולם יודעים שהדבר הכי טוב שיש לקרוא זה מוצש נוער. אני לא רוצה כמובן להמעיט בערך האכסניה, אבל בואו נודה – במצב הצבירה של המוח שלי, כשברקע צריך לבשל לשבת שנכנסת דקה אחרי שהילדים חוזרים מהמסגרות – במוצש אני רק בודקת שלא טעו בשם שלי ואם יש מישהו שאני מכירה בתמונה של הפרלמנט. לעומתו, מוצש נוער זה החיים: הוא קצר, הוא מעניין ולפעמים אפשר למצוא שם אייטמים על נועה קירל.
לפני כמה שבועות התפרסמה שם כתבה עם אוריין פז, המנהלת של קבוצת הפייסבוק "מתולתלות", אושיית רשת, ובגדול אדם שראוי לנובל. את הכתבה איתה קראתי בשקיקה, שאפילו קריאות ה"אמא־בואי־מהרררררר" לא גרמו לי לעזוב אותה. אמ;לק – אחרי שנים שהאכילו אותנו שיופי שווה שיער חלק ומעוצב, פז מוכיחה שהקסם נמצא בתלתלים, וכדאי שנדע כבר איך לטפל בהם.
מינקותי הייתי מתולתלת ממש. שירלי טמפל, רק בלי החינניות. בכל תמונות הילדות מהאייטיז נצפית פעוטה עם בקבוקים חומים־כתומים, עיניים כחולות גדולות, כינה, וגרביים שמגולגלים למטה ומסתיימים בנעלי סירה לבנות. בסביבות גיל חמש, אמא החליטה שזה שיא המודה לספר אותי קצר. עד היום היא עומדת מאחורי החלטתה וטוענת שאי אפשר היה להיפטר מהכינים עם כל התלתלים, שזה הבליט לי את העיניים ושזה עשה אותי דומה לדליה מזור. עד היום אני מסבירה לה שהמשיך לגרד לי גם בשיער קצר, שזה הבליט לי את המשקפיים ושדליה מזור אמנם מדהימה אבל היא הייתה ונשארה מבוגרת ממני בארבעים שנה. כשהגעתי לגיל ההתבגרות, התחלתי להאריך את השיער. סיכת עץ מנחלת־בנימין, סיכת ברזל עם גושי פימו צבעוניים ששרפתי בתנור של חברה, וכך נוצר לי המראה המלבב של נתקע־לי־בשיער־ענף־במחנה־סיירים־מעפילים־בעזרת־השם־עוד־מספר־שנים־אצליח־לחלץ־אותו־משם.
באותה התקופה אהבתי את תלתליי. אמנם הם היו חסרי צורה ובעלי מעוף, אבל אז היו המון כוכבות מתולתלות, וגולת הכותרת הייתה כמובן – מוכנות יחד איתי ילידות 79' – פליסיטי. לפליסיטי אהובתי היו תלתלים רכים, סוודרים נעימים וחיי התבגרות מאוד דומים לשלי – בעיקר ברצון לאכול מאפינס. חשתי שאני היא. הייתי מכינה הזמנות לחתונה ורושמת בצד אחד רביטל ובשני BEN, לוקחת חרצית ומחליטה תוך תלישת עלעליה האם אכן בבן אני מאוהבת או שבסתר ליבי אני יודעת שאהיה הרבה יותר מאושרת עם נואל. יש טרגדיות לאומיות, שהאדם זוכר בדיוק איפה הוא היה ומה הוא לבש ובאיזה שעה. כולנו לא נשכח את היום שפליסיטי הסתפרה. ביום זה תלתלי העולם ירדו לחצי התורן וידענו שזוהי שקיעתה של הליפה.
יש כל מיני מונחים שהומצאו רק מאז 2015. אחד מהם הוא: שגרת טיפוח. אני לא זוכרת שהייתה לי שגרת טיפוח לתלתליי. הייתי חופפת ומסרקת וחיה. כל המתולתלות יודעות שקל יותר לנבא מה יהיה מזג האוויר מאשר באיזו צורה יקום השיער. האם ליפת ברזל לסיר? סתם סקוטש? או שמא הפעם נתעורר כמו הכבשה דולי? אבל אז מישהי אמרה שצריך לשים את קרם לחות של CLEO, והבטיחה שהוא ישפר את הרכות של השיער. מספר שנים אחר כך בורכנו כולנו בהגעת המשיח, הלוא הוא הנטורל פורמולה הסגול. וככה התחלנו עם שגרת הטיפוח. בנות דורי מכירות את המשך הסיפור. לכמה שנים עם הקרמים השיער היה נראה סביר, וגם זה נקבע לפי איך שנרדמת. אבל אז הגיעו הלידות וכל השיער נשר ולאט־לאט צמחו מחדש ניצני שיער לא ברורים והשיער איבד צורה. הכול קיבל תפנית שוב בפעם הראשונה שעשינו פֵן לאירוע – זה אמנם ביגר אותנו בכמה עשורים, אבל כולם החמיאו לנו על הבלונד ומאז ועד היום אנחנו מכורות לפנים. ובין הפנים פשוט אוספות לגולגול ומדביקות את כל השוונצוצים במוס או בקרם במקרה הטוב, רוק עם פליטה של התינוק במקרה היותר סביר.
בעוד המון זמן, אי שם בסוף אוגוסט 2019, אני אחגוג ארבעים. עבורי השנה הזו היא עוד הזדמנות להפקות, מיתוגים, הישטוגים ופרויקטים, ואתם – לצערכם – עומדים לקרוא על כל אחד ואחד מהם. החל משיעור בריקודים סלוניים ועד "איך חשבתי לעשות צניחה חופשית, אבל רק מהמחשבה צנח לי הלב ל…"
בשנת הארבעים שלי אני מחפשת להוריד מעליי את כל הדברים שאני תלויה בהם. זה התחיל מהסוכר והגלוטן (שאגב, בואכה חנוכה – ברוכים השבים, חסרתם לי כל כך). אז אחד מהפרויקטים שלי הוא השיבה לתלתלים, שבו אוותר על הקרבת קורבן התמיד כשניחוח השיער השרוף עולה להשם – הלוא הוא הפן. אבל אני? אשת במה אני, איכה אעלה לבמה כשחצי ליפתי בידי?
אז התחלתי להציק לאוריין. ביוטיוב, בפייסבוק ולבסוף פניתי אליה אישית ואמרתי לה – תעזרי לי. וכך, בבוקר סתווי אחד, קפץ לי תזמון עם פגישה: "אבחון תלתלים", וכיוונתי את וייזי לכפר־סבא. הייתי צריכה להביא איתי את החומרים שאני משתמשת בהם. התביישתי לקחת איתי את השמפו נסיכות נצנצים עם מרכך ואת המברשת הוורודה של הלו קיטי, אז באופן בוגר, שקוף ואחראי – עצרתי בדרך בסופר פארם וקניתי שמפו של גדולים ומברשת שמגיעה קומפלט עם חצי מהשיער הנושר כבר בפנים.
אוריין המקסימה החלה באבחון. היא גזרה לי שערה (OMG, זה היה מקריפ!) וקבעה בפסקנות שמתולתלת הדור אני לא אהיה, והשיער שלי הוא מקסימום גלי ביותר. אז לוותר? חיפשתי את האישור בעינייה. אין כמו לחזור לאזור הנוחות של לצאת בשש בערב מהבית, להשאיר את כל הקרבות לאחרים, ולשבת במספרה ולעשות פן מחריש אוזניים וחורך תנוכים, שמקנה לי חצי שעה חופשית ברשתות החברתיות ללא ייסורי מצפון – שהרי אני מתארגנת להופעה. אבל זה לא היה המצב. מה פתאום היא אמרה, הולכת להיות פה גמילה ארוכה ורצינית, אבל בסופה השיער שלך יודה לך.
וכך ישבתי במשך שלוש שעות (!), שבהן היא נתנה לי מפת סימון שבילים שתראה לי את הדרך לשוב אל התלתל הקטן שבתוכי. למדתי איך חופפים תלתלים (עם הראש הפוך), איך מסרקים תלתלים (בכללי לא מומלץ, עדיף עם האצבעות, וגם זה עם המרכך ובכיוון ההפוך); למדתי שכל השמפואים המקציפים הם פויה (סתם נו, לא בהכללה), ושאני צריכה לחפש שמפו ללא סולפטים (למרבה האכזבה, הקשר לסופלה מקרי בהחלט) שישמר את החלבון המקורי שיש בקרקפת ומצפה את התלתל מבסיסו (זה השלב שבו נשאלתי האם הקרקפת שלי נוטה להסריח – והיה קשה להוריד את הזעזוע מפניי); למדתי מה זה פריז (סתם מילה של הצעירות לשוונצוצים); למדתי שעדיף לייבש תלתלים לא במגבת רגילה אלא בחולצת טריקו (100% כותנה) או בסמרטוט מיקרופייבר (אמא! למה את לובשת את השטיח של הכניסה?); למדתי שכדאי שזה יהיה קשור חצי שעה (היה כיף לעבוד על השכנה שהתחלתי ללכת עם כיסוי ראש – מה קרה? רק להוריד נהיה טרנד?); ואז למדתי שאף אחד לא אומר היום קרם. יש מוס, וגלייז, ומפסל תלתלים.
היא שאלה אותי איך אני מורחת קרם, ואני הראיתי לה את תנועות הטירוף של פריעת השיער, והיא הראתה לי את הדרך הנכונה המכונה "סקוויש". הצטערתי שלא הבאתי מילונית עמי. הצטערתי גם שלא הבאתי אופטלגין. והכי הצטערתי שלא הבאתי טראומיל, כי מרוב שהכול צריך להיות כשהראש כלפי מטה, חוליית 14E איבדה תחושה.
כיוון שאני אף פעם לא מגזימה, כבר למחרת חרשתי את כל החנויות המתמחות בתכשירי מספרות שיש בחדרה (תתפלאו אבל יש 200, וכולן באותו רחוב), ומה שלא מצאתי שם הזמנתי בארבעה אתרים שונים. קניתי מברשת המתאימה לתלתלים וגם סיכת בננה, וסוף־סוף הרשיתי לבנות שלי ליהנות ממלאי הגומיות השחורות והמעולות שלי. היה קשה לצאת לריצת בוקר עם הסיכת־בננה, היה קשה לצאת מהבית עם סיכות סבתא שחורות שלא שמתי מעולם, בולטות החוצה מהשיער ופוצעות את כל מי שבא לתת לי נשיקה. והכי היה קשה לשכנע מישהו – שאני בתהליך, ושלאט־לאט מתחיל שיפור. ושאם מסתכלים טוב טוב ובשקט, ניתן לראות תלתל אחד כבר מתחבר לשורשיו הקרקפתיים המצחינים.
אני אוהבת פרויקטים, אבל אתם יודעים שיותר מכול אני אוהבת לחשוב שאני נראית סביר. המראה החיצוני שלי, שסבל כה רבות ברבעון הראשון של חיי, תלוי בהסכמה של זה שעומד מולי ולא בבהייה שלו בדבר הלא מוגדר שקורה לי על הראש. אז עשיתי לעצמי את החיים קלים והגדרתי. הגדרתי לעצמי את גבולות הגזרה של הניסוי. אני נותנת לזה חצי שנה, לא משקיעה בסידור השיער יותר ממה שהשקעתי בללכת למספרה ואני לא משקיעה בזה יותר כסף ממה ששילמתי לאסנת הספרית כפרה עליה, שנתנה את ברכתה לתהליך.
לאט־לאט אני חוזרת לשם, ומי שנותנת לי הכי הרבה כוח זו השנייה שלי, שכוחה בתלתליה. כשאני רואה אותה אני מאמינה בבת אחת לכל הסיסמאות – שתלתלים זה אופי, שבמקום להצר אותם ולהחליק אותם וליישר אותם, צריך ללמוד איך לתת להם להיות הם, וגם לקבל את זה שהם לא כל יום אותו דבר. אני יודעת שזה נשמע כמו הרצאה על איך לגדל ילדים, אבל כנראה זו גם הדרך עם תלתלים. אז אנחנו נהנות שיש לנו מסרקים חדשים ורבות על סיכת־הבננה. ואנחנו נראות מוזר עם סמרטוטים על הראש, וחצי מהזמן מכופפות כדי לעשות סקוויש לפריז וכל הטיז.
ולכו תדעו. אולי אחרי שהשיער ישתקם הוא יממש את הפוטנציאל שלו במלוא הדרו, וכך אתברך בברכה הכי טובה לגיל ארבעים – להיות אני. להיות אני, ולהבין שזה נהדר. ככה, פשוט כמו שאני.
