אישור תוכנית הברקזיט השבוע בבריסל בידי מנהיגי האיחוד האירופי הוא שלב מכריע לקראת פרישת בריטניה מהאיחוד. ההחלטה מעבירה את הכדור לידיה של ראש ממשלת בריטניה, תרזה מיי, שתנסה לזכות באישור הפרלמנט הבריטי. השאלה היא מה יהיו השלכות הברקזיט על ישראל.
חילוקי הדעות והביקורת ההדדית המאפיינים את יחסי ישראל עם האיחוד האירופי גרמו לרבים בישראל לשמוח על החלטת בריטניה לפרוש ממנו. אם יש לישראל יחסים דו־צדדיים טובים עם מדינות באירופה, בעוד בריסל משדרת עוינות, האם לא כדאי לישראל שהאיחוד יתפרק? תוצאת הברקזיט מספקת תשובה לשאלה זו: התנאים הגרועים של פרישת בריטניה עלולים להוביל להקדמת בחירות ולניצחונו של מנהיג מפלגת הלייבור, ג'רמי קורבין, שיחריב את הכלכלה הבריטית ויוביל מדיניות של חרם נגד ישראל. לעומת זאת, הממשלות השמרניות בבריטניה הן ידידותיות לישראל ובעלות השפעה חיובית באיחוד. יש לישראל בעיות עם בריסל, אך השלכות הברקזיט ממחישות שפרישת מדינות מן האיחוד לא משרתת בהכרח את האינטרס הישראלי.
הסכם הפרישה בין בריטניה לאיחוד הוא גרוע. ליתר דיוק יש לדון בשני הסכמים. הראשון, הכולל 585 עמודים, עוסק בסוגיות כגון החשבון שבריטניה תצטרך לשלם לאיחוד, ניהול הגבול בין צפון אירלנד (חלק מהממלכה המאוחדת) לרפובליקה האירית (החברה באיחוד). ההסכם השני, שבעה עמודים בלבד, משרטט את המשא ומתן העתידי בין בריטניה לאיחוד בסוגיות שטרם סוכמו, כגון סחר וביטחון. בכך חתמה ראש הממשלה מיי על צ'ק פתוח לאיחוד, בלי להשאיר קלף בידי בריטניה (שהרי כבר סוכמו "דמי הפרישה", ולכן בריטניה לא תחזיק יותר באמצעי לחץ על האיחוד).
בריטניה ממשיכה להשתייך למערכת המכס האחיד של האיחוד, ולכן היא מנועה מלחתום על הסכמי סחר עם מדינות אחרות באופן עצמאי. מיי הסכימה לפיקוח אירופי במים הטריטוריאליים של צפון אירלנד, דבר שיוצר הבחנה בין צפון אירלנד לשאר הממלכה, ועלול להתפרש כצעד לקראת איחוד האי. אין מגבלת זמן להמשך חברותה של בריטניה במכס האחיד, ואין לבריטניה זכות לצאת ממנו באופן חד־צדדי. היות שבריטניה ממשיכה להיות חברה במכס האחיד, היא גם ממשיכה להיות כפופה לחקיקה האירופית ולפסיקה של בית הדין האירופי בענייני סחר, אף שלא תוכל להשפיע על החקיקה ולהיות שותפה במינוי שופטי בית הדין.
לא פלא שמיי מתמודדת עם מרד גובר בתוך מפלגתה. מפלגת האופוזיציה העיקרית, הלייבור, תצביע נגד ההסכם, וגם אם מיי תצליח לגייס "מורדים" במפלגה – ויש כאלו, בשל העמדות הקיצוניות של קורבין – ספק אם תצליח לגייס את הרוב הנדרש לאישור ההסכם בפרלמנט. המפלגה הצפון־אירית, שחברה בקואליציה הדו־מפלגתית של מיי, מתנגדת להסכם משום שהוא מעניק לאיחוד האירופי סמכויות במים הטריטוריאליים של צפון אירלנד. גם המפלגה הסקוטית והמפלגה הליברלית יצביעו נגד ההסכם. כדי שייכנס לתוקף, ההסכם דורש לא רק את אישורו של הפרלמנט הבריטי, שאמור להצביע באמצע דצמבר, אלא גם את אישורו של הפרלמנט האירופי ושל 27 ממשלות האיחוד, ולכן קיימת אפשרות שההסכם לא יאושר בסוף גם מצד בריסל.
ההסכם גרוע, אך החלופות גרועות עוד יותר. דחיית ההסכם תיצור אי ודאות ועצבנות בשווקים הפיננסיים. אין תשובה חד־משמעית לשאלה מה יקרה אם ההסכם יידחה. אין לדעת אם המשא ומתן יוארך, או אם ייערך משאל עם חוזר בבריטניה, או שמא הממלכה תפרוש בלא כל הסכם. פרישה כזו תיצור כאוס כלכלי, בשל אי ודאות ואי הסכמה לגבי היחסים הכלכליים בין בריטניה לאיחוד. הפסד של מיי בהצבעה על ההסכם יוביל ככל הנראה להקדמת הבחירות, בסבירות גבוהה לניצחון הלייבור ומינויו של קורבין, מרקסיסט רדיקלי עם מצע כלכלי הזוי ועוינות פתולוגית לישראל, לראש ממשלת הוד מלכותה.
לישראל יש דרכים "לעקוף" את בריסל (למשל בשבירת הקונצנזוס הדרוש להחלטות פה אחד, בזכות התנגדות של מדינות מזרח אירופה), אך ל"פירוק החבילה" עלולות להיות תוצאות שליליות ביותר וההשלכות המסתמנות של הברקזיט הן תזכורת לכך.
