התחקיר המרתק של "המקור" בערוץ 10 על ההטיה הברורה של אתר "וואלה" לטובת בנימין נתניהו ורעייתו היה קודם כול הישג עיתונאי משובח. בזה אחר זה התייצבו בפני המצלמה כמה מבכירי האתר בתקופה הנידונה, חלקם אפילו בפנים גלויות ובשמותיהם, והביאו מגוון דוגמאות להוראות מלמעלה לטובת "המנהיג" שקיבלו במהלך עבודתם שם.
מעבר לכך, התחקיר היה הוכחה נוספת לאחת הסכנות העיקריות האורבות לעולם העיתונות, ולכן גם ליכולת הקיום של דמוקרטיה חופשית. האיומים על חופש העיתונות כוללים היום לא רק צנזורה ומניפולציות שלטוניות, כפי שהיה בעבר הרחוק יותר, ולא רק אילי הון, כפי שהיה בעבר הקרוב יותר, שבו אילי הון איימו בחרם מודעות כדי למנוע פרסומים שליליים. זה יותר מעשור, האויב העיקרי של חופש העיתונות, בישראל כנראה אף יותר מבדמוקרטיות אחרות, הוא כניסתם של אילי הון חפים מאתוס עיתונאי לבעלות על אמצעי התקשורת, וממילא נכונותם – אם לא רצונם – להכפיף את החופש העיתונאי לאינטרסים שלהם, הפוליטיים והכלכליים.
מול פגיעה אפשרית מצד המדינה, ניתנו בעבר לאנשי התקשורת כמה כלים משמעותיים: מעתירות לבג"ץ ועד עצם פרסום הפגיעה בכלי התקשורת המאוים, או בכלי תקשורת אחרים. מול איומי טייקונים בחרם מודעות, עמד רצון הטייקונים עצמם בפרסום תוצרתם. אבל כשהתקשורת עצמה חולה מלמעלה, בסירוס מרצון מטעם הבעלים, מי באמת ישמור על השומרים?
זו מערכה מסוג חדש, המחייבת כלי מלחמה חדשים. כלי אחד הציע פעם נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט אהרן ברק, שדיבר על החלת החובות המשפטיות הגבוהות יחסית של גופים ציבוריים גם על כלי תקשורת פרטיים, מתוך הכרה בעובדה שלמרות הבעלות הפרטית על רוב אמצעי התקשורת, התפקיד שהם ממלאים הוא תפקיד ציבורי ראשון במעלה. כלי שני יכול להיות הקמה של "רשות לעיתונות חופשית", בדומה לרשות לניירות ערך המפקחת על חברות פרטיות המונפקות בבורסה. בתחום הבורסאי מצאו המדינות הדמוקרטיות לגיטימציה לחקור ולהתערב משפטית גם בעולמן של חברות פרטיות, כאשר הן עוסקות באינטרס מובהק של הציבור, שלא לאבד את כספו במניפולציות בורסאיות. אין סיבה שהמדינה לא תאמץ גישה דומה גם כלפי מניפולציות תקשורתיות.
כלי שלישי, מינורי אבל חשוב, עשוי להיות מתן שיניים למועצת העיתונות. כיום המועצה היא גוף התנדבותי עם כוונות טובות, שנוזף במי שנראים לו ראויים לנזיפה בגלל הפרות אתיקה עיתונאית. אם הוא יהפוך לגוף שיכול לאכוף על כלי התקשורת לעמוד בכללי האתיקה שקבע, זה יוכל לעזור לא רק לאזרחים הנפגעים מהתקשורת, אלא גם לעיתונאים עצמם. יתרונו הגדול של הגוף הזה, שהוא מורכב מנציגי התקשורת והציבור הרחב, וחף ממעורבות שלטונית.
כלי רביעי, לא פחות חשוב מהאחרים, הוא שימורה וטיפוחה של תקשורת ציבורית לצד התקשורת הפרטית. לא רק השידור הציבורי הקיים, ולא רק תקשורת במימון המדינה, אלא גם עיתונים שיוצאים על ידי קרן ציבורית כמו הגרדיאן הבריטי, או גופי תקשורת אמריקניים במימון המונים, המקיימים תחקירים ומציעים אותם לכלי התקשורת, המתקשים לממן כאלו תחקירים באמצעים העומדים לרשותם.
באופן מסורתי, אנשי התקשורת מתנגדים לכל מעורבות חיצונית בעבודתם, ואפשר להבין את הסיבה. גוף ציבורי כמו מועצת העיתונות יכול לפעול היום, כשהוא חסר שיניים, בהובלת שופטת ליברלית כמו דליה דורנר. אבל אם יקבל שיניים, אולי יחליט השלטון שהוא רוצה להעמיד בראשו, או בראש "הרשות לעיתונות חופשית" המוצעת כאן, את עו"ד יורם שפטל. אפשר להתמודד עם החששות האלה באמצעות הגבלת גורמי הבקרה החיצוניים, כך שלא יוכלו לקבל החלטות אישיות לגבי עיתונאים, ושהחלטותיהם יהיו נתונות בעצמן לבקרת בג"ץ.
עם כל החששות, אין מנוס מהסכמה עקרונית לבקרה חיצונית. הכלים הישנים ששירתו את התקשורת התאימו למלחמה הקודמת, נגד פגיעה שלטונית חיצונית, אבל כשהבעלים הם הגורמים לפגיעה, וממילא האיום הוא מתוך הנגמ"ש, העיתונאים חייבים לצידם גוף חיצוני.
