אף פעם לא התחברתי למחאות. בהפגנות תמיד הרגשתי אאוטסיידרית, הביך אותי לשיר סיסמאות חרוזות בטון כעוס, ובדרך כלל השתדלתי להתחבא מאחורי שלט עם מסר נורא חשוב.
לכן, כשהחלה המחאה נגד "חוק הנאמנות בתרבות" ובחרתי להישאר בבית, חשבתי ששוב מדובר בפוביית המגפונים שלי, ותו לא. אבל מכיוון שאני עובדת בתיאטרון והחוק גרם לי לאי נוחות, חשתי צורך לחפור הפעם קצת יותר עמוק. שאלתי את עצמי למה לא נמניתי על אלו שחשבו שצריך לעשות חרם ולהוריד את השלטר על התרבות בארץ עד שיבוטל החוק. גיליתי שהפעם הסיבה בעצם שונה.
עם נושא המחאה אני מסכימה באלף אחוז. חוק הנאמנות בתרבות הוא חוק רע ובעיקר מיותר. אבל עם נושאי דגל המחאה, והעובדה שהיא נשארה בחוגי השמאל התל־אביבי ברובה, אני מרגישה פחות נוח. גם אם אני לא חושבת שדחוף לממן הצגה ששורפים בה את הדגל, אני עדיין לא חושבת שצריך לחוקק חוק מיוחד נגד זה. אבל אם פספסנו משהו אחד חשוב במחאה הזאת, הרי הוא ההזדמנות להפריד את הגן השמאלני מהתרבות הישראלית. אני לא רואה שום ערך בחיבור בין תרבות, שהיא אחד היסודות הכי מהותיים בקיומו של עם בעיני, ובין אג'נדה פוליטית. המחאה נגד החוק הייתה צריכה להיות של כולם: של הצופים הנאמנים של צ'כוב וגם של היכלי התרבות בפריפריה. של קבוצות המחול הדתיות וגם של התיאטרון החרדי, החתרני מעצם קיומו. ובעצם, של כל מי שיוצר או צורך תרבות במדינה הזאת, בלי קשר לפתק שהוא שם בקלפי. נדמה לי שזה רוב העם.
המחאה הזאת הייתה צריכה להיות ישראלית, לא שמאלנית. כי הטענה שהאמנות שייכת לשמאל ולאליטות הישנות כבר מזמן אינה מחוברת למציאות. אני לא בטוחה שבתקוע יש פחות אמנים מבעין־הוד, וגם יוצר דתי לא ירצה שהמימון ליצירה שלו יהיה תלוי במסר שלה, אלא רק באיכות שלה. אבל יותר מזה, לאמנות יש בעיניי תפקיד לאומי חשוב, והיא מאז ומעולם הייתה מרכיב מהותי בציונות – מאז ביאליק, דרך ברנר וז'בוטינסקי ועד ימינו.
כשהייתי בת 12 הגיע אלינו הביתה במאי תיאטרון חשוב. אמא שלי סיפרה לו ש"הילדה רוצה להיות שרת המשטרה כשתהיה גדולה. גוועלד! היא אומרת שזה נראה לה התפקיד הכי חשוב במדינה". הבמאי ניגש אליי: "תקשיבי. את חייבת לשנות חזון. להיות שרת התרבות זה חשוב הרבה יותר. מה יש לאיטלקים, את חושבת? הם לא בדיוק אור לגויים, אבל יש להם תרבות אדירה, והיא מה שהפכה אותם לאימפריה". לתרבות אכן יש ערך לאומי גדול בעיניי, אבל התרבות עצמה לא צריכה להיות לאומית, היא צריכה להקפיד להיות רק מצוינת. אם היא מצוינת אז חשוב שהמדינה תממן אותה, ואז כל השאר קורה מעצמו. כשעיבוד ל"ביקור התזמורת" זוכה בפרסי טוני, או כששירי מיימון מככבת במחזמר הכי מצליח בברודוויי, כולנו מרגישים גאווה.
כל מי שעוסק בתרבות בארץ צריך לייצר קואליציה רצינית של אמנים ומנהלי מוסדות תרבות שמאמינים שאמנות צריכה להיות חלק מסדר היום, בדיוק כמו בריאות וחינוך. זו הזדמנות חשובה בשביל הימין, לא להשאיר את התרבות ואת השמירה על יצירה חופשית נחלתו של צד אחד. החוק אמנם ירד מסדר היום, אבל במלחמה האמיתית – להוציא את התרבות ממגדל השן ומהמיתוג השמאלני ולהפוך אותה למשהו שמעניין את כל הציבור – רק הפסדנו. אבל עוד לא מאוחר. דווקא במדינה סוערת ומרובת קונפליקטים כמו ישראל, השמירה על התרבות חייבת להיות בקונצנזוס. כדי להביא אותה לשם, כבר לא די קומץ סלבס.
