קואליציית ״דגל אדום״, המונה למעלה מ-50 ארגונים, הכריזה: "זהו מצב חירום! ביום שלישי אנחנו שובתות – והציבור ישבות איתנו!" סטטוסים הוחלפו לאדום, הזמנות לעצרות שונות המתינו לאישורי הגעה בפייסבוק, ונראה היה כאילו, המדינה כולה אוטוטו עוצרת ושובתת.
היות ופעילותי בארגון הנשים 'שוברות שוויון' מוכרת וידועה, קיבלתי לא מעט פניות מחברות לדרך: "אתן בפנים גם, לא?" שאלו אותי שוב ושוב בהבעת פנים של שאלה רטורית. ולכאורה, מדוע לא? הרי כולנו נגד אלימות, כולנו נשים, וכולנו היישר קופצות ראש ומתמסרות להפגנה הנראית חוצת גבולות ומיועדת לכל אישה באשר היא.
ובכל זאת, רגע לפני שהוצאתי הודעת תמיכה נלהבת (הרי מי לא רוצה להיות בקונצנזוס?), ביקשתי לבדוק, מי מארגן את המחאה "הספונטנית" הזו. מי יו"ר הקואליציה האדומה הזו שקמה כביכול להגנתנו, הנשים?
בדקתי יחד עם חברותי לארגון, ודי בקלות איתרנו פרצופים מוכרים. הנה רשימה חלקית: הקרן החדשה לישראל, החזית הגאה, ארגון הנוער הגאה, אגודת הלהט"ב, שדולת הנשים ועמותות נוספות מהז'אנר של השביתה האחרונה מטעם הקהילה הגאה (גם היא הייתה "ספונטנית". איך לא?)
מבחינתי, וככל שאני נחשפת ליותר חומרים כתובים ומפורסמים מטעם הארגונים הנ"ל, ניכר כי ישנו קו מאחד שמנחה את הקואליציה המסוכנת הזו בכל ימות השנה: דרדור מעמד האישה. אני יודעת, זה נשמע לרגע הפוך לגמרי ממה שנראה במבט ראשון. אבל בואו תהיו רגע איתי.
במה זה בא לידי ביטוי? בניסיון להשוות בינינו לבין הגברים. בהכרזת מלחמה מתמדת בין גברים לנשים משל היו אויבים זה לזה (תקראו קצת תגובות של גברים להצהרות הלוחמניות נגדם. פשוט עלבון. כל גבר הינו בחזקת בבון מסוכן לאישה ולאנושות. מביש ומביך). בהכרזת מלחמה על מפעל המשפחה (אגב, אלימות 'במשפחה' – אאוט. זה כבר לא אישו. אלימות נגד "נשים" – אין. ולא, זה לא הוחלף במקרה. הרי אם אין 'משפחה', אי אפשר לצאת נגד תופעות שלצערנו לפעמים מתגלות בה).
זה מתבטא בבוז כלפי זכותה של האישה המסורתית והדתית להתנהל על פי אמונותיה (כי הרי אנחנו מוסללות דרך, ורק בעזרת הארגונים הפמיניסטים הלוחמניים, נזכה, אולי, לראות את האור) ולדוגמה, ראו המקרה ההזוי לטעמי של היציאה כנגד זכותן של סטודנטיות לרקוד מאחורי מחיצה בטכניון. מתוך ההתערבות לזכותן, הוכרז כי לא תקום מחיצה, והסטודנטיות שרצו לקחת חלק ולהיות שותפות במסיבת חנוכה של הסטודנטים תוך כדי עמידה על הערכים החשובים להן, נאלצו בלית ברירה לוותר על נוכחות במסיבה) והרשימה העצובה הזו עוד ארוכה.
שלרגע לא אובן לא נכון. אלימות במשפחה היא נושא כואב וחשוב. אבל דווקא בשל חשיבותו, אסור לנו לתת דריסת רגל צינית-פוליטית לארגונים המושתתים על קרנות זרות המזרימות סכומי עתק על מנת לקדם אג'נדות נגד מוסד המשפחה ונגד זכותה של האישה, להיות – אישה. דווקא בגלל הכאב העצום שיש ברצח בתוך המשפחה, אין לי כל כוונה להפנות אצבע מאשימה כלפי הגברים כולם, ובהם בני זוגנו, אחינו, ילדינו וחיילנו, כמי שחלילה אחראים למצב.
על מנת לטפל בבעיה מהשורש ולהזרים תקציבים למיגור התופעה הנוראה, יש לנסות ולהגדיר עד כמה שאפשר במדויק את האוכלוסיות והמקומות בהם היא קיימת. והנה זה פלא, מעיון בנתונים עולים למשל המספרים הגבוהים של פשיעה נגד נשים מצד מסתננים (כן כן, אי אפשר לטאטא את זה, הנתונים מפורסמים אך לא מובלטים, מדוע?)
מעניין לגלות כי אותם ארגונים אשר נלחמים את מלחמת האישה, לא ממהרים לגנות מקרים נוראיים המבוצעים ע"י אלו אשר הם פועלים ללא לאות להשאירם בארץ כ"מבקשי מקלט". כל מנהל מתחיל יודע כי השלב הראשון בחלוקת עוגת התקציב הוא מיפוי השטח. ובכן, כנראה כשהתוצאות לא נוחות (לדוגמה, כמה מהרציחות התרחשו במגזר הערבי? בגיגול לא מסובך מגלים תוצאות עצובות), נוח להכליל ולכרוך ביחד את המגזרים כולם, ואם אפשר להרוויח מזה גם קצת התנגחות בממשלה, אז בכלל. יאללה הפגנה.
כאבן של הנשים המוכות והנרצחות הוא כאבנו. כדי לפתור ולקדם את המציאות הכאובה הזו, יש לפעול לחיזוק האישה באשר היא ולאפשר לה לחיות את חייה על פי השקפתה ושאיפותיה, להשקיע בחינוך לחיי משפחה המושתתים על אמון וכבוד הדדי, וכמובן, במקום שנדרש בו טיפול נקודתי למיגור תופעות אלימות – להפנות תקציבים ותשומת לב מרבית.
אני אישה, אני לא שובתת.
חנוכה שמח.
