"אלפיים שנה חיכו היהודים למדינה", נאנח הרב מימון, "ודווקא עליי היא נפלה". הרב מימון היה ציוני גדול, מחותמי מגילת העצמאות, שבירך בקול "שהחיינו" בתום הכרזתה. לאחר הקמת המדינה הוא כיהן כשר הדתות הראשון. כהונתו הייתה רצופה במשברים בענייני דת ומדינה. בתסכולו הגובר התפטר בסופו של דבר מהממשלה, והביא להקדמת הבחירות (ולסוף דרכו הפוליטית).
מראשית עצמאותנו אנו מתקוטטים בענייני דת ומדינה, וחוק המרכולים הוא המשך טבעי של הקטטה הזו. אלא שהחוק מיותר ומזיק, כי הלהבה הזו דעכה לאש קטנה לפני שהחרדים הבעירו אותה מחדש.
אינני נרתע ממאבקים ציבוריים. אינני חושב שבכל תחום עלינו תמיד לחתור לפשרה ולפיוס. יתרה מזו: אני חושב שאנחנו בעיצומה של מלחמת תרבות, וחובה עלינו להיאבק על ערכינו. אלא שחוק המרכולים משיב אש בחזית הלא נכונה. יותר מזה: הוא משיב אש במלחמה הלא נכונה. כאילו במלחמת יום הכיפורים היינו מרכזים את כוחותינו המובחרים בגבעת התחמושת כדי לכבוש את העיר העתיקה. אבל את העיר העתיקה כבר שחררנו במלחמה הקודמת והקרב העכשווי מתנהל במקום אחר לגמרי.
בחוקי היסוד של מדינת ישראל נקבע כי היא מדינה יהודית ודמוקרטית. מלחמת התרבות של סוף המאה העשרים הייתה על המדינה היהודית; מלחמת התרבות של המאה ה־21 היא על המדינה הדמוקרטית. זו מלחמה אחרת, המתנהלת בכלים אחרים ועוסקת בנושאים אחרים.
פעם נלחמנו כאן על ה"יהודית". בשנות השמונים והתשעים הלכו וגברו הקולות הקוראים להפוך את מדינת ישראל למדינת כל־אזרחיה, ריקה מכל תוכן יהודי. המתונים במחנה הזה הסכימו שהמדינה תהיה "מדינת היהודים", אך ודאי לא "מדינה יהודית". המלחמה הזו הוכרעה בתבוסתם. מעט מאוד יהודים בישראל שוללים היום את אופייה היהודי של המדינה. החברה הישראלית הפכה לחברה מסורתית.
אין זה אומר שהקרב על השבת הוכרע לטובתנו. במשך השנים הלך ונשחק הסטטוס־קוו נגד הצד הדתי. לדאבוננו, הרבה יותר בתי עסק פתוחים היום בשבת. אך המאבק על השבת קיבל הקשר אחר, וכבר אינו חלק ממלחמה כנגד דמותה היהודית של המדינה. יש ויכוח מר על צביון השבת בישראל, אך הוא אינו ויכוח בין קצוות. אין הרבה דתיים שרוצים לכפות שמירת שבת כהלכתה על אנשים פרטיים; אין הרבה חילונים הדורשים שהרחוב ייראה בשבת כמו ביום חול. הישראלים מוכנים להסכים לצביון שבּתי של הפרהסיה הישראלית. יש מחלוקות קשות לגבי הפרטים, אך נראה שאפשר למצוא להם פתרונות פשרה סבירים.
הכרסום בסטטוס־קוו מלמד שכדאי לנו הדתיים לנסות להגיע להסדר מוסכם. גם לחילונים כדאי לחפש היום הסכמה, כי בעוד שלושים שנה כנראה יהיה במדינה רוב דתי, ומאבק כוחני יסתיים אז בתבוסתם. הסדרה מוסכמת של השבת, ברוח אמנת גביזון־מדן, טובה לכולם. הניסיון לכפות את צביון השבת בכוח, באמצעות חקיקה נוספת, עלול להצית מחדש קרב שבו כולם יפסידו. באותה מידה ראויות לגינוי התגובות הקיצוניות של כמה רשויות מקומיות הרוצות לקַבֵּע בחוקי־עזר חילול שבת המוני.
בעוד אנחנו מעוררים לשווא את מלחמת העבר על המדינה היהודית, אנחנו מפסידים במלחמת ההווה על השאלה מהי מדינה דמוקרטית. כולנו רוצים דמוקרטיה, אך השופט בדימוס אהרן ברק נסך במושג הזה תוכן רדיקלי והרסני. לדבריו, אסור להסתפק במה שהוא קרא בזלזול "דמוקרטיה פרוצדורלית", כלומר: בהישג הנפלא של משטר הנבחר בידי אזרחיו באופן חופשי. חייבים לדרוש "דמוקרטיה מהותית", כלומר: לכפות על המדינה והחברה את כל חבילת הערכים של השמאל הקיצוני, כולל הפרשנות הרדיקלית לערך השוויון, ובלי זה אין דמוקרטיה.
את המלחמה הזו, מלחמת התרבות האמיתית של ימינו, אנחנו הולכים ומפסידים. ברור שאת תל־אביב הפסדנו, אבל לא רק אותה. אם עשרות חובשי כיפה ירושלמים באים עם משפחותיהם לחגוג את תרבות הלהט"ב במצעד הגאווה, ייתכן שאנחנו מפסידים גם את הקרב על ירושלים. גם בזירה האינטלקטואלית אנחנו בפיגור עצום. דומה שהחוגים והתוכניות למדעי החברה באוניברסיטה הדתית בר־אילן מגויסים היום לפוסט־מודרניזם הרדיקלי לא פחות מהחוגים המקבילים באוניברסיטת תל־אביב.
אם אנחנו רוצים שילדינו ונכדינו יגדלו בעולם שיש בו אהבה משפחתית, חום קהילתי וזהות לאומית, אנחנו חייבים להיאבק על כל אלו. מלחמת התרבות העכשווית היא מלחמת אין ברירה. בניגוד אליה, חוק המרכולים הוא מלחמת יש ברירה. אין סיבה להילחם בחזית שאפשר לחיות בה בשלום; אין סיבה לעורר שוב את המאבק על יהדותה של המדינה. הקרב על השבת הוא הסחת דעת מהמאבקים האמיתיים העומדים לפנינו. זהו קרב מיותר, קרב שבו איש לא ינצח: יפסידו הדתיים, יפסידו החילונים, תפסיד המדינה ותפסיד גם השבת.
