אני בוכה לא מעט בזמן האחרון. אני בוכה כמו שכולם בוכים. קודם הפה מתייבש. אחר כך הגרון נשנק. אחר כך המועקה מזדחלת למעלה ונעמדת באף. והאף מתמלא בנזלת ובגעגועים לילד הקטן שהייתי, שבכה ובכה ובכה. ומתחת לעפעפיים, מאחורי האישונים, מתחילים להצטבר נוזלים מלוחים, והם לוחצים ולוחצים, ובסוף יוצאים, לאט ובמתינות. וכשהם יוצאים גם האף נאנח, וככה הכול קולח וניגר, והכול דביק ומלוח ועצוב ומזכך. ככה זה כשבוכים.
בכל מקרה, אני איש שבוכה הרבה. אני בוכה בהלוויות, באזכרות ובניחומי אבלים. אני בוכה בחתונות, בבריתות, בבר מצוות ובסרטים בינוניים. בכיתי כשעברנו דירה בכיתה ד'. בכיתי כשעזבתי את ההדרכה בבני עקיבא. בכיתי כשהחברות שלי נפרדו ממני. בכיתי בלילה הראשון בצבא, ובכל שבת שסגרתי עד השחרור. בכיתי כשאמא שלי יצאה לפנסיה. בכיתי כשעברנו לתל־אביב. בכיתי כשקיבלתי פרס בטקס הסיום של הלימודים. כמעט בכל פעם שאני רואה תמונה של הבת שלי אני בוכה. אני איש שבוכה הרבה. אבל בזמן האחרון אני בוכה הרבה במיוחד. אני לא יודע למה אני בוכה. אבל אני בסדר עם זה.
יש לרבי נחמן תורה מדהימה על בכי. כלומר, זו לא תורה על בכי, אלא על ייסורים. רבי נחמן מדבר שם על זה שכל הסבל שיש לנו בחיים האלה הוא רק בגלל "חסרון הדעת". ומי שיש לו דעת, יודע שאין באמת סבל. כי הכול רצון השם יתברך. כי השם נתן, והשם לקח. ככה כתוב באיוב. ובכל זאת. יש סבל. כי רובנו באמת חסרי דעת. הנה. גם אני חסר דעת. והלב שלי חלש ונדכא. וגם אני סובל בחיים האלה. לפעמים הם מפנקים אותי. לפעמים הם דוחפים לי סיכות חמות לאישונים. אבל רוב הזמן הם סתם. זה הסבל האמיתי.
"וְזֶה בְּחִינַת דְּמָעוֹת שֶׁבּוֹכִין בְּעֵת הַצַּעַר", אומר רבי נחמן. "כִּי מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ יִסּוּרִין וָצַעַר – עַל כֵּן הוּא צָרִיךְ לִבְחִינוֹת הַשְׁגָּחָה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ יְשׁוּעָה. וְעַל־כֵּן מוֹרִידִין דְּמָעוֹת. כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ עַל יָדָם חֶלְקֵי הַהַשְׁגָּחָה וְהָרְאוּת. כִּי הַהַשְׁגָּחָה וְהָרְאוּת נִמְשָׁךְ לְתוֹךְ הַדְּמָעוֹת".
זה טקסט קצר ומתוק וחשוב. הוא אמור לגרום לנו לבכות יותר. רבי נחמן אומר בפשטות, שאדם שיש לו צער בלב, הוא אדם שזקוק להשגחה. כי בעזרת ההשגחה הוא יכול לזכות לישועה. להפסיק להיות עצוב, להיות שוב שמח. והדרך הכי טובה לזכות להשגחה, לפי רבי נחמן, היא לבכות. כי כשבוכים יורדות דמעות. וכשיורדות דמעות – הן לא יורדות לבד. כי "ההשגחה והראות" נמשכות לתוך הדמעות. ואחר כך הן יורדות ביחד איתן, לעולם.
ובמילים אחרות – כשאני בוכה ויורדות לי דמעות, אני ממלא את העולם בעיניים. אני ממלא את העולם בהשגחה. בראייה. וככל שאני אבכה יותר, ככה תהיינה סביבי יותר עיניים שישגיחו עליי. שיביטו איתי על העולם. לכן חשוב כל כך לבכות.
כמה זה יפה. כשבוכים – יש עוד עיניים בעולם. כמה זה יפה. וזו גם דרך כל כך מדויקת ועדינה לנסח "פרופורציות". כי פרופורציות – זה עוד עיניים בעולם. כי מה שרואים מכאן, לא רואים משם. וכדי לראות גם משם, צריך עוד עיניים. לכן אנחנו בוכים כשהצער חונק אותנו. אנחנו בוכים כי הדמעות הן עוד עיניים. אנחנו בוכים כדי לקבל עוד זוויות ראייה. אנחנו בוכים כדי לקבל עוד נקודות מבט על החיים האלה. אנחנו בוכים כדי לקבל פרופורציות.
יש לנתן זך שיר כזה. "אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם, כְּדֵי לִרְאוֹת אֶת יְפִי הָעוֹלָם, וּלְהַלֵּל אֶת הַיֹּפִי הַמֻּפְלָא הַזֶּה". זה שיר ברסלבי. נתן זך רוצה עיניים. הוא רוצה "תמיד עיניים" כדי לראות את יופי העולם. כי כשיש הרבה עיניים, אפשר לראות את העולם כמו שצריך, עד הסוף. וכשרואים את העולם כמו שצריך, אפשר לראות את היופי שלו, ואז הייאוש נעשה יותר נוח.
זהו. מאז שקראתי את המילים הצלולות האלה של רבי נחמן, אני מסתכל על הבכי שלי אחרת. אני מבין את הרגעים הצפופים שבהם הדמעות בוקעות ממני, כרגעי מפתח, שבהם נדרשת ממני עוד ראייה בעולם. זה קורה לי כשאני עצוב נורא. זה קורה לי כשאני שמח נורא. זה קורה לי כשאני עייף נורא. זה קורה לי כשאני מעשן יותר מדי.
כשהן כבר באות, הדמעות, לחות ומלוחות, אני מקבל אותן באהבה, בשמחה ובהכנעה. אני מקבל אותן כמות שהן, בזכות רבי נחמן. אני נרגש לקראת הדמעות שלי, כמו איש שזקוק לפרופורציה, כמו איש שזקוק לעוד עיניים בעולם. כשהן באות אני משחרר הכול. אני נותן להן לזלוג לי מהעפעפיים, להתפזר בעולם. וכשזה קורה, הבטן שלי מתחממת ומתנחמת, והלב שלי נרגע.
