לא נעים בעת הזו להיות בין מבקריו של נתניהו. ובצדק. המבצע הצה"לי בצפון לחשיפת מנהרות הלחימה של חיזבאללה מארגן מחדש גם את ההיגיון הפוליטי בישראל, ובכלל את המושג הזה שנקרא היגיון. משום שעכשיו ברור יותר למה התכוון או רמז נתניהו בעת משבר ההתפטרות של ליברמן כשר ביטחון. כזכור, ראש הממשלה רמז על אתגר ביטחוני משמעותי אליו מתכנסת ישראל, עניין שלשיטתו הצדיק את שמירת הקואליציה והיציבות הפוליטית.
גורמי התקשורת עסקו בעקבות כך (ובצדק רב) בניסיון לנחש מה הכוונה. אולם, באווירת 'עליהום' שנוצרה בעקבות החלטתה של ישראל לסיים את סבב הלחימה הקצר בן 48 השעות ברצועה לאחר קרוב ל-500 רקטות שנורו ארצה, אמירותיו של נתניהו פורשו כריקות מתוכן, בבחינת מניפולציה זולה שנועדה לצרכים פוליטיים מידיים וכמובן לתחזק את שרידותו האישית בצל חקירות המשטרה בעניינו.
בהקשר הנוכחי של פעילות הצבא בצפון, ראוי להתבונן על הסיטואציה בפרספקטיבה שונה לגמרי. הדברים אמורים לא רק בהקשרה הקונקרטי של ההתבטאות לגבי האתגר הביטחוני הצפוי לישראל שהשמיע נתניהו, אלא בעיקר בהחלטה שקיבל ראש הממשלה להציב את הזירה הצפונית בראש סדרי העדיפויות האסטרטגיות של מדינת ישראל. המשמעות הייתה כמובן סיום סבב הלחימה בעזה, במקום כניסה למערכה צבאית שספק אם הייתה יכולה לשנות פני התמונה האסטרטגית באזור, וכנראה הייתה משבשת את המאמץ להתמודד עם איום המנהרות בגזרה הצפונית.
בתיעדוף שבין שתי הזירות, נתניהו קיבל את ההחלטה הנכונה. מידת האיום הנשקף כיום לישראל מהזירה הצפונית על משולש הכוחות של איראן, סוריה ובעיקר חיזבאללה הוא משמעותי לאין שיעור מזה הנשקף לישראל מחמאס. ניתן רק לדמיין, ובו-זמנית להצטמרר, איך תיראה המערכה הבאה מול חיזבאללה בהינתן יכולותיו הצבאיות של הארגון והארסנל הבלתי נגמר של נשק תלול המסלול לטווחים שונים המכסים למעשה את מרבית שטחה של ישראל. לכך יש להוסיף כמובן את המאמצים שעושה הארגון בשנים האחרונות, בגיבוי איראני, לשפר את יכולת הדיוק של הטילים, את הניסיון הקרבי שצברו כוחותיו בלחימה בסוריה, וכמובן את השותפות האסטרטגיות שלו ומגבלות הפעולה של ישראל נוכח המעורבות הרוסית באזור.
כל מערכה עתידית בצפון תהיה בבחינת אירוע לחימה משמעותי שיקרין דרמטית על העורף הישראלי, הרבה מעבר למה שהורגלנו אליו בסבבים מול חמאס, ישבש את החיים התקינים במדינה לאורך זמן, ועלול גם לסחוף לתוכו גורמים אחרים באזור. אולי אף להתפתח הרבה מעבר לעימות דו-צדדי, בין ישראל לבין הארגון הסמי-מדינתי ו'השרירי' בגזרה הלבנונית.
גם בפעולה הנוכחית יש משום פוטנציאל להידרדרות. זו כנראה הסיבה המרכזית הן לקיומה המתוקשר של פגישת נתניהו עם מזכיר המדינה האמריקני בבריסל, שנועדה להעביר מסר ברור לכל מי שבוחש בזירה הצפונית למתן את תגובת חיזבאללה לפעולה הצה"לית, והן להיקף החשיפה התקשורתית של המבצע הצה"לי שנועדה, בשם היגיון זהה, לחשוף את הדברים לאור השמש של המערכת הבינלאומית ולהקשות על חיזבאללה, שבינתיים שתיקתו מעידה על מבוכה, להגיב צבאית על הפעילות הישראלית.
נתניהו אמנם אינו טלית שכולה תכלת. חקירותיו, כולל המלצות המשטרה בתיק 4000 ואולי אלו שעוד יגיעו בענייני התיקים האחרים, מעיבות על עשייתו. אולם מבעד לכל הרטוריקה והשיח הפוליטי המטופחים מצד גורמים בעלי עניין זה או אחר, חלקם מטעמים פוליטיים ואחרים מטעמים ערכיים וראויים, ראוי להכיר דווקא בעת הזו במורכבותה של המציאות ולא פחות מכך בממדיה השונים ולעיתים הסותרים של התופעה הזו שקוראים לה בנימין נתניהו.
בהקשר הזה, אסור ליפול קורבן למיזם פולחן האישיות שמתקיים בפוליטיקה הישראלית לא רק בעניינו של ראש הממשלה, אלא גם בעניינם של דמויות אחרות שמסומנות כיורשיו או מדיחיו הפוטנציאליים. מצד שני אסור גם להיתפס לראייה פשטנית, המחמיצה לראות את מעלותיו של ראש הממשלה כמנהיג מדיני-ביטחוני אחראי המקבל החלטות נכונות וראויות.
במקום העבודה המקצועי שממנו הגעתי, הייתה נפוצה אמירה שחזרה על עצמה כמעט בכל שיחה או דיון על כך ש'הכל אישי', ללמדנו שהמציאות נגזרת לא על-פי תהליכים מכוננים, וקטורים היסטוריים ומבנים חברתיים, אם כי על-פי טעמו, רצונותיו, תאוותיו של האדם כפרט. דומני שהלקח שניתן ללמוד בהקשר של המציאות שתוארה כאן שהכול אינו (רק) אישי, אלא בעיקר מאד פוליטי.
רמת ההוגנות והיושרה שאפיינו את החברה הישראלית נפגמה בצורה קשה בשנים האחרונות. עניין זה מחלחל לתוך השיח הציבורי בישראל המעוצב דרך זווית מבט פוליטית (ולעיתים קרובות גם פופוליסטית) שטחית. כזו העוסקת בענייני רווח והפסד אישיים, עד כדי כך שהיא מנטרלת את היכולת להתבונן על המציאות כעניין מורכב, רב-ממדי ולעיתים רווי סתירות פנימיות שאינן מבטלות האחת את השנייה.
