פעם שמעתי אדם חילוני אומר לבחור ליטאי מתוחכם: "אתם החסידים…". הבחור נזעק: "אני לא חסיד! תראה את הכובע שלי – בורסלינו!". בן שיחו החילוני פשוט לא הבין מה הוא רוצה.
אפשר לספר זאת כביטוי של בורות החילונים, שרואים את כל החרדים כמקשה שחורה אחת, ואינם מבחינים אפילו בין חסידים למתנגדים. אבל יש גם דרך אחרת להסתכל על האירוע הזה: אולי דווקא החילוני צדק. אולי ההבדלים בין חסידים לליטאים הם באמת לא כל כך גדולים כמו שנדמה להם. יש לנו נטייה להעצים בחשיבותם של הבדלים זעירים בינינו לבין חברינו ושכנינו. במלונות יש בחדר האמבטיה מראה מגדילה, לשימוש המתאפרות והמתגלחים. כשאתה מתבונן בה, כל נקודה זעירה נראית כמכתש, וכל נמש נראה כנגע כביר. משום מה, באנשים שקרובים אלינו אנחנו נוטים להתבונן דרך מראה מגדילה כזו. כל פצעון שלהם נראה לנו כמו הר.
כיוון שאני מלמד בכמה מוסדות חינוך, לעתים קרובות תלמידותיי במדרשה X שואלות אותי במה הן שונות מן הבנות במדרשה Y. אני נוהג לענות להן שמִן הסתם יש הבדלים קטנים, אבל שיחשבו על העובדה הבאה: אם נפרוס את האנושות לאלף פרוסות – בנות המדרשה הזאת ובנות המדרשה ההיא יהיו באותה פרוסה; וגם אם נפרוס את האנושות לעשרת אלפים, למאה אלף, למיליון פרוסות – עדיין אלו ואלו יהיו בפרוסה אחת. ההבדלים הם זעירים לעומת המכנה המשותף.
אמר לי פעם נגר: אנשים יושבים שעות עם מניפת צבעים, כדי להתלבט באיזה גוון מדויק של צבע קרם בהיר יהיו הארונות שלהם. אם אחר כך אבנה את הארונות שלהם בכל גוון בהיר אחר – אין סיכוי שהם ישימו לב. אנחנו נושאים איתנו מניפת צבעים כזו גם כדי למדוד בה אנשים. וכשאנחנו פוגשים מישהו שממש דומה לנו, אנחנו ממהרים לשלוף את המניפה: מה פתאום דומה, אנחנו בשני הקצוות של הסקאלה. אני צבע שמנת, הוא אוף־ווייט.
לפעמים נדמה לי שהנטייה הזו להעצים הבדלים בין אנשים קרובים נכונה גם ביחס לחברה הישראלית כולה. בשנים האחרונות אני שומע עוד ועוד על הפיצול הנורא והפילוג חסר התקדים בחברה הישראלית. המפתיע הוא, שאני לא רואה במציאות שום פילוג כזה. אני זוכר תקופות שבהן אנשים זרים צרחו אחד על השני בתחנות האוטובוס, תקופות שבהן מפגינים הלכו מכות ברחובות ירושלים בכל ערב. היום אני רואה שהישראלים דווקא הולכים ונעשים דומים אלו לאלו, הולכים ומתכנסים למציאות של רצף.
כשאנחנו מתלוננים על הרצף הדתי של ילדינו, צריך לזכור גם את הצד השני: גם החילונים הולכים ומתפרשים על הרצף. בשנה שעברה הופעות הפסטיגל לראשונה לא התקיימו בשבת, כי הזמר עומר אדם דרש זאת. גם השנה הפסטיגל לא מתקיים בשבת, והפעם בגלל הזמר משה פרץ. בעיתון "הארץ" מתפרסמות תלונות תקופתיות על עוד ועוד מסעדות בתל־אביב שמוציאות את החזיר מהתפריט. בכניסה לחנות יוחננוף ראיתי ערימה ענקית של חנוכיות למכירה, ובהחלט לא רק דתיים נהרו לקנות אותן. ואם תאמרו: הם מדליקים חנוכייה רק בשביל הילדים, אני אומַר: מצוין. כך יגדלו הילדים בתוך בית יהודי, וגם הם בבוא יומם ידליקו חנוכיות ויבנו סוכות בשביל ילדיהם.
כשאנחנו מדברים זה על זה אנחנו עוינים, אבל כשאנחנו זה ליד זה אנחנו דומים מתמיד. אולי לא צריך לומר "אבל", אלא "בגלל". דווקא משום שאנחנו מתקרבים, ההבדלים בינינו נראים לנו יותר ויותר דרמטיים. היהודים בישראל דומים היום קצת לתלמידי "מרכז הרב", שיסבירו באריכות לזר המשתאה על ההבדלים התהומיים בינם לבין תלמידי "הר המור", שדומים להם כשתי פאות אוזן. אולי כך קורה בחברה הישראלית כולה.
יותר ויותר חרדים לומדים באוניברסיטה או משרתים בצבא. ברור שהם יותר קרובים אלינו ויותר דומים לנו מאשר הוריהם. אך דווקא משום כך הם מעוררים יותר מורת רוח. החרדים במאה שערים רחוקים מהעין ומהלב; החרדים בספריית המכללה דוקרים את העין. ולכן הנאורים הקנאים נלחמים בזעף דווקא באלה שרוצים לשמור על זהותם החרדית בצבא ובאקדמיה, למשל: בהפרדה מגדרית. ככל שמתקרבים יותר, כך ההבדלים הקטנים יותר מרגיזים.
מי רואה את האמת? לעיתים דווקא אויבינו. בסרטוני התעמולה המזוויעים שמייצר החמאס, לחיילי צה"ל יש גוף של חייל, מדים של חייל, נשק של חייל – וראש חרדי, עם פאות מסתלסלות, כובע שחור וזקן. אויבינו רואים מרחוק מה שלנו קשה לפעמים לראות מקרוב: עד כמה אנחנו דומים.
