איזה בוקר זה היה, לא חג ולא שמח. לא כל אחד הוא אור קטן, אלא חושך אחד ענק. בוקר של צעקות. כי היא פשוט מוציאה מהדעת, היא והקצב הזה שלה. וכלום לא זז. והאחרים שחשוב להם (כמוני!) להיות בזמן, והם מאורגנים (כמוני!) וחרוצים וזריזים, מחכים באוטו ולא רוצים לאחר. וצעקות שהופכות לשאגות. מילים מזרזות שהופכות לעלבונות. 11 שנות ניסיון שלי כאמא, וארבעים שנה של רגישות שלי כאישה, לא שוות כלום כשאני עומדת מולה ומטיחה בה מילים רעות וקשות כל כך. כואב לי עם כל מילה שיוצאת לי מהפה. ואני יוצאת בסערה, משאירה אותה עם כל זה, ורואה את העיניים של השכן ויודעת שהוא שמע ושפשוט מכבודי הוא אפילו לא אומר לי בוקר טוב. אני נכנסת לאוטו, ועל המייק־אפ המתוקתק של הבוקר מתגלגלת עוד דמעה ועוד אחת ואני בוערת, בוערת מעצבים. אפשר לטגן בתוכי סופגנייה. איך היא מוציאה את כל זה ממני, ואיך כל זה בכלל קיים בתוכי.
ושאר האוטו (של כמה ילדים שהם כמוני!) דומם וקפוא מהאש הזאת שהיא אמא שהתיישבה עכשיו ממלמלת וקפוצה. ואין שמחה ואין רוח של חג ואין קודש הם. אני מורידה את כולם במסגרות חנוכה המאולתרות בנשיקה מנקרת, וכועסת על עצמי שוב. מה הם אשמים? ורק אחרי עוד שעה שלמה באוטו שלא התקשרתי לספר על זה לאף אחד, כי אני יודעת בדיוק מה אני אשמע מכל אחד. רק אחרי שעה אני מנסה להירגע. מפסיקה לעשות בדיוק את אותו הדבר ולהגיד על עצמי מילים קשות וביקורתיות, ומצליחה בקושי רב להאט את הדופק ורק אז שואלת את עצמי מה היה שם שהזיז אותי. איזה משפט אמרתי עליה, שהוא בעצם משפט שאני אומרת עליי. שהוא כאילו היא, אבל הוא בעצם אני:
בזבוז זמן. כמה פעמים אני מרגישה שאני מבזבזת את הזמן. רואה טלוויזיה ואם רק אפשר היה, רואה אפילו יותר. במקום לישון בעיניים שורפות אני שוב על הפיד או באינסטגרם. בנסיעה משותפת עם האיש, מצליחה רק דקה או שתיים לנסות לנהל שיחה ולא לחפור במיילים ובווטסאפים ובסתם. עד שהיא זזה. איפה זה אצלי עם כל הפרויקטים שרק יושבים לי בראש ואני לא מצליחה להוציא אותם אל הפועל. כל הבית מתנהל סביבה, זה הרי בדיוק אני, שרוצה שהבית הזה יתקתק כמו מפעל, מתוך אידיאולוגיה שככה אפשר להשיג הכי הרבה דברים. אני שמנסה להפעיל את כולם, מתפוצצת כשאני רואה שהיא פשוט עושה את אותו הדבר. ב־ד־י־ו־ק.
היא הילדה שלי. וגם היא כמוני. וזה לא באמת אפשרי שאני ארד עליה ואשאג כמו דרקון אדיר, כשהיא… מה היא… אור קטן. הילדים שלנו הם אור קטן. שלהבת שהגיעה לעולם. בתור התחלה – בואו לא נכבה אותה. בצעקות ובמילים מקטינות ופוגעות. ומה התפקיד שלי, הרי בחֵלב ובפתיל – באופי שלה, כמו שהולדתי אותה – אין לי איך להתערב. אני יכולה להתפלל שלא תבוא רוח. אני יכולה להתפלל שכשאני מנסה להדליק אותה, היא לא תכְבה מטפטופי החלב שלי. לפעמים אנחנו מנסים לתת יותר מדי וזה גם מכבה. אבל הכי נראה לי שהתפקיד שלי – כאמא שלה ובכלל כאמא שלהם – הוא להגדיל את האור. ואולי לשים לה המון־המון מראות מסביב שיראו לה, את האור שלה, וייתנו לו עוצמה וכוח והשפעה.
הדלקות הנרות המשפחתיות האלו, עם המילים המרטיטות על הניסים והנפלאות שעשית לאבותינו ולנו. בימים ההם ובזמן הזה. כל שנה שעוברת וכולנו פה. כל שנה שעוברת ואנחנו בריאים. עומדים. ביחד. בבית. מוגנים. זה הרי נס, זה הרי לא מובן מאליו. הרי כל הדרשות של השנים האחרונות שאני שומעת הן על עצם ההכרזה – "והכריז אך זהו נס". הרי כל כך הרבה דברים ניתן להסביר באופן רציונלי, וככל שהנס גדול יותר, יבוא זה שייתן את ההסבר הטבעי והמציאותי והמתבקש. אנחנו נחליט – אני בוחרת שזה נס. שיש פה התערבות. שיש פה השגחה.
אני צריכה נס, ה'. אני צריכה שתעזור לי להיות אמא שלא מכבה את הנרות שלה. שמאזנת בין הנתינה למרווח. שמצליחה להגן מהרוח. שיודעת לתת להם להיות יציבים, מאירים. שיצליחו לפרסם את הנס. את עצם הנס. שהם פה בכלל. שהם הם.
חנוכה שמח לכל קוראיי ובני משפחותיהם.
