יש משהו מעפן בחנוכה. אולי זה רק בראש שלי. אבל זה חג בלי חג. החיים נמשכים כשחנוכה. הכול אותו דבר. עולם כמנהגו נוהג. אפילו האוניברסיטה לא שובתת בימים הללו. זה חג בלי חג. יש נרות, וסופגניות, ושירים, וסביבונים, וחורף מנצנץ ומבריק. אבל מתחת לקליפות הנחמדות הללו אין ליבה פועמת של משמעות. זאת התחושה שלי לפחות. ימי החנוכה ממלאים את ליבנו בגיל ובשמחה, ובכולסטרול. אבל מה פשרו של החג המשונה הזה. מה אנחנו אמורים להרגיש בו. על מה אנחנו אמורים לחשוב כשהנרות דועכים בחלון. מה עושה הנפש בחנוכה. לאן היא משתוקקת.
הגמרא במסכת שבת שואלת את אותה השאלה בדיוק – מאי חנוכה. מה פה קורה פה. מה זה הדבר הזה בכלל. ומיד היא ממהרת לענות – כשגברו החשמונאים על היוונים, נעשה נס בבית המקדש, ופך שמן אחד החזיק לשמונה ימים. כלומר – שניצחון המכבים האדיר הוא לא העיקר. זה לא מה שחשוב. זה רק האמצעי לכינון הנס המרגש, של פך השמן הקטן והמפכה. ניצחון המכבים הוא זה שאפשר את חנוכת המקדש, ואת התחייה הרוחנית של עם ישראל. זאת התשובה של הגמרא לשאלה מאי חנוכה. זאת חנוכה.
זאת חנוכה, אבל ההיסטוריה התגלגלה קצת אחרת. ואת הגרסה המודרנית של חג האורים, אנחנו כבר מכירים היטב. חנוכה הפך לחג הניצחון. חג של מי ימלל גבורות ישראל. של סיפורי גבורה על מכבים שריריים עם חץ וקשת. אם אני לא טועה, זאת התנועה הציונית שהתחילה עם הקמפיין הזה. היא זו שהעבירה את המיקוד מתחיית עבודת המקדש לניצחון הצבאי המזהיר. היא זו שהפכה את החג ממאורע רוחני למאורע מיליטריסטי. כשהרצל כותב ב"מדינת היהודים" כי דור המכבים יקום ושב לתחייה – הוא לא מדמיין בית מקדש. הוא מדמיין את גבורת המכבים. מרטין בובר ניסח את זה היטב – התנועה הציונית יצרה מחג החנוכה את חג המכבים. ככה הוא כתב.
ובובר צדק. תראו את השירים. נס לא קרה לנו. פך שמן לא מצאנו. לא היינו צריכים כלום. הסתדרנו לבד. מי ימלל גבורות ישראל, בימים ההם בזמן הזה. הן בכל דור יקום הגיבור גואל העם. איזה טרלול. רק תיתנו לנו איזה רמבו שיצעיד אותנו הלאה, שיגאל אותנו מעצמנו, והגבורה שלנו תתפרץ ותשתולל. ואם זה לא מספיק מובן, בואו תשירו את השיר על ימי החנוכה. האירו הדליקו נרות חנוכה רבים – על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים. המכבים הגיבורים בעצמם. לא פחות ולא יותר.
והפער הזה, בין מה שחג החנוכה אמור היה להיות לבין החג שהוא בפועל, הוא פער כמעט בלתי נתפס. חנוכה הוא חג שחותר נגד עצמו. שבוגד בהבטחה הלא ממומשת שלו. כל הניצחונות והמלחמות והגבורות תופסים את כל תשומת הלב היהודית, ומרוקנים את החג מתוכן.
וככה אני מבין את התחושה המשונה שיש לי בחג הזה כל שנה מחדש. החנוכה הארצישראלי הוא חג ששלל את עצמו, שחתר נגד התוכן המקורי שלו, והשלילה הזאת מפלקלרת אותו, בקטע רע, והופכת אותו למועד דל ונטול נשמה, עם ערימות מטופשות של שמן עמוק, אבקת סוכר וכולסטרול.
זאת הסיבה שחנוכה כזה מעפן. זאת הסיבה שימי החול המתישים ממשיכים להתגלגל בו. החג הפך חלול ומקושקש. אור החנוכיות עדיין רך וחם, הוא עודנו סח בלאט על כד קטן נחמד. אבל מי בכלל זוכר מה עומד מאחורי הכד הקטנטן הזה. מי בכלל זוכר מה הייתה תכליתו המקורית של בית המקדש שבחנוכתו היינו אמורים לשמוח. הקמפיין הציוני הותיר לנו חג דהוי, נטול קפאין ונתרן, נטול משמעות ורוח. חנוכה הוא סתם חג מעפן. חג בלי חג. והתורים ברולדין רק הולכים ומתארכים.
וזה לא חייב להיות ככה. חנוכה יכול להיות חג מרעיש לב ומטלטל. חנוכה הוא הזדמנות לשאול בקול צלול – לאן מוביל הניצחון. מה המשמעות שלו. מה ערכה של ריבונות יהודית בארץ ישראל. מה תכליתה של העצמאות. מה עושים עם השלטון והשררה. חנוכה יכול היה להיות ההזדמנות שלנו, כריבונים, כמנצחים, למצוא פכי שמן טהורים ולהזליף אותם. להרבות אור, להרבות חסד, ללמוד תורה, לקרוא שירה, לפתח אפליקציות מיטיבות, עוד אור, ועוד אור, עוד נר, ועוד נר, מיום ליום, עד שנהיה חם.
ואולי זו לא מחשבה מגובשת וצלולה מספיק בשביל להעלות אותה על הכתב, אבל זאת התחושה שלי בימי החנוכה הללו. הגבורה והכוח הם לא המטרה. אין שום סיבה לחגוג אותם, או לשמוח בהם. הריבונות העצמית היא בסך הכול הזדמנות להצית נרות רכים, להפוך כוח למשמעות, וגבורה – לתחייה רוחנית. אם נזכור את זה, אולי נוכל להחזיר לחנוכה את החנוכה שהלכה לו לאיבוד. וככה החג הזה יפסיק להיות מעפן.
