שמעון אביכזר, מנהל בית הספר 'קשת' בירושלים, נולד וגדל בדימונה להורים שהגיעו מכפרים במרוקו ולא ממש ידעו קרוא וכתוב. בעת לימודיו בתיכון, בסוף שנות השמונים, היה אביכזר אמור להגיע, כמו מרבית חבריו, למסלול מקצועי. אבל הוא דווקא הצליח לנווט את דרכו לכיתה עיונית, ומשם גם הגיע לאקדמיה. את ההצלחה הוא תולה לא מעט בהוריו, שמהרגע שזיהו את הפוטנציאל של בנם נתנו כל מה שיכלו כדי לדחוף אותו להצלחה. בכל בחינת בגרות שניגש אליה, הייתה אימו מדליקה נר כתפילה להצלחתו.
סיפורו האישי של אביכזר הוא אחד מהסיפורים בספר החדש 'מרד של תקווה' (הוצאת ידיעות ספרים), שכתבו יחד איש החינוך חילי טרופר והעיתונאי יהודה שוחט. הספר מאגד 14 סיפורים ישראליים מעוררי השראה של אנשים שהתעקשו על עתידם ועל עתיד החברה סביבם והצליחו, למרות הקשיים, להגיע רחוק ולעשות טוב. אבל טרופר ושוחט לא מסתפקים בהבאת סיפורים, אלא שוזרים בתוכם מסרים חברתיים נוקבים. את המקרה של אביכזר, למשל, הם מביאים כהוכחה לכך שהפערים בחינוך בין פריפריה למרכז אינם נובעים מהיעדר מוטיבציה או מ'תרבות שונה'. "העובדה היא שבבתים רבים בפריפריה אין פחות רצון או פחות יכולת, אבל יש בהחלט פחות הזדמנויות".
כחלק מהרצון ליצור הזדמנות שווה לילד בדימונה ולילד ברעננה, טרופר נאבק זה כמה שנים על קידומו של חינוך דיפרנציאלי, שבו המדינה תתקצב יותר, ובאופן משמעותי, רשויות חלשות. לפני כחודש הוא סיים שלוש שנים וחצי כמנהל מחלקת החינוך בירוחם, ובימים האחרונים הוא הגיש, יחד עם ראש מועצת ירוחם היוצא מיכאל ביטון, עתירה לבג"ץ בדרישה לקידום התקציב הדיפרנציאלי בשירותי החינוך בישראל. טרופר וביטון מודעים לכך שהתקצוב הדיפרנציאלי כבר קיים היום במשרד החינוך, אך טוענים שהיקפו הנוכחי, המצומצם והמינורי, איננו מספיק להובלת שינוי משמעותי.
הדוגמאות שמביא טרופר לקוחות מניסיונו האישי בירוחם. בארבע השנים האחרונות נבנו עשר כיתות גן חדשות ביישוב. משרד החינוך מתקצב כל גן בכל עיר בסכום של 740 אלף שקלים, אבל בניית גן בסטנדרטים של משרד החינוך עולה למעלה ממיליון. הרשות נדרשת להשלים מקופתה כחצי מיליון עבור כל גן, וירוחם הייתה צריכה להוסיף כחמישה מיליון שקל לבניית הגנים. "זה לא הגיוני שתל־אביב וירוחם יקבלו מהמדינה את אותו סכום לבניית גן לילדים", אומר טרופר. רשות עשירה במשאבים יכולה להוסיף לכל גן מיליון שקלים, אך רשות חלשה, שלא התברכה בנכסים מניבי ארנונה, תתקשה בהשגת התקציבים.
הבעיה קיימת גם בתחומים נוספים. המדינה מממנת כ־80 אחוזים מעלות ההסעות לילדי חינוך מיוחד, ומעלות העסקת סייעות בבתי ספר ובגנים. את יתר התקציב נדרשת הרשות להשלים, ברהט כמו ברעננה, ובתחום הזה, כמו בעוד תחומים, אין דיפרנציאליות. טרופר מאמין שהמאבק להגדלת התקצוב הדיפרנציאלי הוא לא מאבק של מסכנים שמבקשים חמלה, אלא של צדק חברתי. העתירה שלו ושל ביטון לא מבקשת טובות, אלא נקודת זינוק שווה.
יצירה חברתית
המטיילים בנגב, שישתתפו בחנוכה הקרוב באחת מסדנאות היצירה שיתקיימו בסטודיו 'שפת מדבר' בירוחם, כנראה לא יהיו מודעים לערך המוסף החברתי של המקום הזה. מעבר להיותו סטודיו לקרמיקה ויצירה מדברית, 'שפת מדבר' הוא גם עסק חברתי שנותן מענה תעסוקתי לנערים ולנערות המתקשים בהשתלבות במסגרות הלימוד. בארבע השנים האחרונות הועסקו בו מעל 30 נערים ונערות כאלו.
הרעיון להקמת סטודיו שישלב יצירה ועשייה חברתית נולד אצל נעמה שרביט־סלוין, מנהלת הסטודיו, אחרי שהתייאשה מתחום החינוך. היא נולדה וגדלה בקריית־ארבע, ובזמן לימודיה באוניברסיטה התגוררה בכפר הסטודנטים שפעל בדימונה. עם סיום לימודיה החלה לעבוד עם נוער בסיכון, במסגרת קידום נוער בירוחם ובמשפחתון בדימונה. "הייתי מנסה להגיש אותם לבגרות בהיסטוריה, ללא הרבה הצלחה", היא מספרת. "חלקם לא ידעו קרוא וכתוב, וכשלימדתי אותם על תקופת בית שני הם שאלו אם הכרתי את כורש".
אחרי שלוש שנים מאתגרות בתחום החינוך, החליטה שרביט־סלוין לסייע לתלמידיה בתחום אחר. היא הבחינה שהם מוטרדים מאוד ממצבם הכלכלי, והחליטה לעזור להם למצוא עבודה. כשגילתה את הקושי שלהם לשרוד במקומות העבודה שאיתרה עבורם, החליטה להיכנס בעצמה לתחום התעסוקה התומכת. "חשבתי שבגלל שאני באה מתחום הנוער בסיכון ואני אוהבת אותם, תהיה לי יותר סבלנות להעסיק אותם וללמד אותם את החיים האמתיים. תעודת בגרות זה לא מספיק. הדברים הכי בסיסיים לא היו קיימים אצלם".
שרביט־סלוין פתחה סטודיו לקרמיקה. היא רכשה אובניים ותנור, והחלה להפעיל חוגים לילדים ולמבוגרים בדירה קטנה בדימונה, תוך שהיא מעסיקה כעוזרות־מדריכות נערות מהמשפחתון שבו עבדה. בסוף השנה הראשונה רשמה הצלחה, כאשר מנהלת עסק אחר ביקשה להעסיק אצלה את אחת הנערות. "היא לא הכירה את הרקע שלה ואת הבית שממנו הוצאה. היא ראתה רק עובדת טובה, ורצתה לקחת אותה. מבחינתי זו הייתה הצלחה".
מי שסייע לה להתייצב כעסק היה ארגון 'ארץ עיר', שפועל לקידום קהילתיות עירונית בפריפריה באמצעות קהילה, יזמות ותעסוקה. שרביט־סלוין השתתפה בתוכנית המאיץ של הארגון, ושם למדה איך בונים עסק חברתי. "הסבירו לי שבעסק כזה יש מאזניים של צד חברתי וצד עסקי, ותמיד המאזניים ייטו לצד מסוים. אם אתה נוטה יותר לצד החברתי תאבד את העסקיות והעסק יתרסק, ואם תהיה מאוד עסקי תאבד את החברתיות. 'ארץ עיר' עוזרים לי לשמור על מאזניים מאוזנים".
אחרי שנה עברה שרביט־סלוין עם הסטודיו שלה לירוחם, ובעזרת בן זוגה יואל הם התרחבו משנה לשנה. היום הסטודיו שלהם פועל שבוע שלם, ומציע מגוון חוגים וסדנאות בתחומי אדמה, מדבר ויצירה לתושבים מקומיים ולתיירים מבחוץ. הנערים והנערות מקידום נוער עובדים בסטודיו, לאחר תהליך הכשרה של כמה חודשים, חלקם כמדריכים וחלקם כמייצרים של מוצרי אמנות שונים העומדים למכירה. "כאן בסטודיו אין תוויות", אומרת שרביט־סלוין. "לא משנה מה מצבם בלימודים או בחברה, כאן הם רק מצטיינים ורושמים הצלחות בתחומים שבהם הם חזקים".
