"ובימים ההם אין חופש בישראל". יש משהו אחד שחשוב להגיד על חנוכה: אם אין חופש, זה לא חג. עם כל הכבוד ליהודה המכבי, אנטיוכוס והחשמונאים, מישהו צריך לעשות סדר בנושא הבוער. לא ייתכן שמסוכות ועד יציאת מצרים לא נזכה אפילו ליום מנוחה אחד, בזמן שעוללינו נופשים בדרך בלי סוף.
שנים אני תוהה איך חג שמתבסס כולו על נס לא מספק להורים העובדים אפילו יום אחד של חופש. כד אחד קטן הספיק לשמונה ימים, אבל חג אחד קטן לא יכול להספיק ליומיים נחת? מתעסקים כל כך הרבה בהדתה במערכת החינוך, אבל מה עם קצת הדתה בשוק העבודה?
נפוטיזם חגיגי
אז הפעם יזמתי חופש. הודעתי ברדיו ובמערכת התוכנית שעם כל הכבוד לסאטירה ופאנטואליה, אני לוקח את הנר הרביעי לעצמי, ומקדיש אותו לבילוי משותף עם העולל בהצגת ילדים. נכנסתי לאינטרנט וגיליתי שנס פך השמן המדובר די עלוב לעומת נס השגת הכרטיסים לאחד מפסטיגלי חג החנוכה למיניהם. לאחר אינספור "אזלו הכרטיסים" על המסך, החלטתי לנסות את מזלי אצל מוכר יד שנייה שגיליתי באתר מכירות לקניית כלי רכב לשעבר ומוצרים משומשים, כזה שהופך לקראת חנוכה לאתר ניצול הורים שנזכרו מאוחר. לא אתפלא אם בשנה הבאה כבר יוסיפו כקטגוריה אחרי רכב, דירה ומוצרי חשמל גם "ספסרות".
לשיחה הראשונה ענה דניאל. הוא סיפר שעקב טיסה לחו"ל הוא מוכר שני כרטיסים לפסטיגל. שאלתי אם לא ידע על הנסיעה כשקנה את הכרטיסים והוא השיב בעדינות בריטית מתוקה, "יאללה יא ניג'ס, רוצה או לא? למה יש לי ממתינות". שאלתי לגבי המחיר. הוא ענה. אמרתי לו שבטעות הוא נתן לי את המחיר של הטיסה לחו"ל. הוא ניתק.
השיחה השנייה הייתה עם בחורה נחמדה, מאיה, שהציעה גם היא זוג כרטיסים לפסטיגל. ציינתי שראיתי את המודעה שלה באתר ושאשמח לקנות את הכרטיסים. היא ענתה שזה כבר לא אקטואלי אבל אם אני רוצה היא מוכרת גם מקרר ארבע דלתות. אמרתי שנראה לי מוזר ללכת לבלות יום כיף עם הילד במקרר. היא לא הבינה. ניתקתי.
סיפור על ממתקים וחושך
אז עשיתי מה שכל אדם מושחת היה עושה במקומי, והלכתי על נפוטיזם. התקשרתי לאחי הקטן והמוכשר עומר, שהוא במקרה במאי וכוריאוגרף עסוק מאוד שהיה אחראי במהלך החג על הצגת הילדים "עמי ותמי", והטלתי עליו את כל כובד משקלי: "אני צריך כרטיס לי ולאחיינך יחידך". הוא מיהר לציין שיש לו עוד שני אחיינים ממני ואחד מאחי הגדול, אבל אף על פי כן הסכים לפנק אותי בזוג כרטיסים מצוינים במרכז האולם. המרתי אותם לזוג כרטיסים פחות טובים ליד המעבר, כי שלפוחיתו של העולל נוטה להתעורר אחת לעשרים דקות, ולכן חשובה לי יותר גישה לשירותים מאשר איכות המושבים.
הכרטיסים חיכו לנו בעמדות הקבלה, ביקשתי שישמרו לי אותם על שם "פרוטקציה זמרי". מה קרה, גם לי מותר פעם אחת. אבל כשהכרטיסים היו בידינו נתקפתי חשש. "עמי ותמי" תמיד הייתה אגדה אפלה בעיניי. העולל חולה עליה, אבל רק כי אנחנו לא קוראים אותה מילה במילה מהספר. קבלו כמה ציטוטים ותגידו לי אם הייתם מקריאים את זה לילד: "עמי ותמי גרו ליד היער השחור. לילה אחד שמעו הילדים את אמא ואבא מתלחשים. אמרה האם: רק כיכר לחם אחת נשארה בבית. בבוקר נשאיר את הילדים ביער… מוטב שלא נראה אותם סובלים ברעב".
וזאת רק ההתחלה, כן? ההמשך לא פשוט יותר: ההורים משאירים את הילדים ביער אחרי שהם חוזרים, הרווחה כמובן לא עוזרת, והילדים מגלים בית ממתקים ובו זקנה נחמדה שהופכת למכשפה מזעזעת שרוצה להכין מרק משני הילדים שנפלטו ממשפחת המצוקה. ללא ספק תוכן מוגבל לגיל 16 ומעלה.
בכניסה לאולם, כשראו את גודל שקית הממתקים שהבאנו, שאלו אם אנחנו מהחבר'ה של התפאורה שאמורים לבנות את בית המכשפה. העולל אכל חצי מהשקית עוד לפני שהתיישבנו, וניכר שהוא מתרגש. לידי ישבה ילדה חמודה בת ארבע, שהתגלתה כבלתי נסבלת שלא יודעת שמוותרים למבוגרים על הידית והתעקשה להילחם איתי על משענת היד. הנחתי לה, אבל לא לפני שדפקתי לה מבט שכולו "את לא חמודה כמו שההורים שלך אומרים".
האורות כבו וההצגה החלה. אני יודע שאני לא אובייקטיבי, כי אח שלי וכאלה, אבל כשזה מגיע להצגות ילדים יש רק מדד אחד לשאלה האם מדובר באיכות או בחלטורה: כמות הזמן שאתה בטלפון. יצאתי רק עם 7 אחוז סוללה פחות משהיו לי כשנכנסתי. בכל משפחה יש כבשה שחורה? אז עומר הוא כבשה מוזהבת. עוד כשהיינו יחד בלהקת "אפרוחי עפולה", בכל ריקוד קברו אותי בשורה השישית (אפילו שהיו רק ארבע), והוא תמיד כיכב מקדימה עם החיוך ועם הכישרון. אחר כך הוא למד משחק בבית צבי, ובשנים האחרונות הוא אחד הבמאים והכוריאוגרפים המוכשרים בארץ.
לפני חודשיים בערך הייתי בהצגה "סאלח שבתי", שגם אותה עומר ביים. אני זוכר איך בשבועות האחרונים של אבא שלנו בבית החולים עומר היה מתכתב איתו על טקסטים והוראות בימוי. אבי, שהיה מעריץ של קישון, חש עצמו סקורסזה, וסיפק תיקונים והנחיות כאילו בשידה שעל יד המיטה שלו מוחבאים ארבעה פרסי אוסקר. זה אולי הדבר שגרם לאבא שלי הכי הרבה אושר בימיו האחרונים. ועל זה אני חש תודה עצומה לך, אח קטן.
כיבוי אורות
נחזור לעמי ותמי והילדה המעצבנת לידי. ההצגה התקרבה לסיומה, ובדרך היה אפילו פאנץ' אחד על המפכ"ל. חולה על זה ששותלים בהצגות לילדים בדיחה או שתיים בשביל ההורים. כאילו אומרים "זה בינינו לבינכם, תודה שבחרתם בנו". העולל דפק את כל שקית הממתקים כבר ברבע השעה הראשונה ונשאר במאנץ' רציני, אבל עדיין לא ביקש ממני לצאת לשירותים, מה שהעיד על מידת העניין שלו במתרחש. אפילו את הקטע המלחיץ (כשאתה בן שלוש) שבו המכשפה עומדת להכין מרק משני הילדים (אלוהים אדירים, מי חשב על האגדה המזעזעת הזאת), הם הצליחו להעביר באופן מרתיע קצת פחות מהאגדה המקורית.
ואז נגמר, וכפיים. כולם נעמדו ומחאו וגם אנחנו. ייתכן שנתתי דחיפה קטנה עם המרפק לילדה המעצבנת, וייתכן שלא. שאלתי את העולל אם היה לו כיף והוא ענה שכן, חוץ מזה שנגמרו לו הממתקים. שאלתי אותו אם הוא רוצה ללכת אל מאחורי הקלעים לדוד עומר, אז הוא שאל אם יש שם ממתקים. אמרתי שלא, חתכנו הביתה.
תכלס, היה כיף. תודה עומר, תודה חנה לסלאו (המכשפה) וטל מוסרי (עמי) ומיכל הקטנה (תמי), תודה עולל. וחנוכה? לך לא מגיעה שום תודה עד שתדאג שיסדרו לנס שלך גם איזה יום־יומיים חופש.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
