האחריות שלנו היא לדרוש חזון ומדיניות מנבחרי הציבור

מסע רעיוני שהתחיל על דפי מקור ראשון לפני כשנתיים וחצי, ושאל "מהו החזון המדיני של הימין", הבשיל לכדי ועידה עם מאות משתתפים ופוליטיקאים בכירים.

זה קרה ביום חמישי שעבר, כ"ט בנובמבר 2018, עם פתיחתה של ועידה ראשונה מסוגה – הוועידה המדינית הראשונה של תנועת 'ישראל שלי'. בשילוב ידיים ערכי ואידאולוגי עם גורמים נוספים, כולל האכסניה המכובדת הזו, 'מקור ראשון', לקחנו את השיח המדיני של ישראל כמה צעדים קדימה.

הציבור צמא לשיח הזה, הוא צמא לדיון הזה וצמא לתשובות. איך אני יודעת? כי כבר בשבוע שלפני האירוע נמכרו כל הכרטיסים. האירוע היה שוקק חיים והקהל מגוון. חיילים הגיעו מגבול עזה ומאמ"ן, חניכי מכינות קדם־צבאיות, אקטיביסטים של חברה אזרחית, עיתונאים, חוקרים, סטודנטים, אנשי ההתיישבות, פעילים פוליטיים, נציגי שגרירויות זרות וקהל רב, סקרן ומעורב.

התכנסנו כדי להעביר את השיח המדיני שלב אחד קדימה, בצורה אחראית. לשבור פרדיגמות ישנות, תהליך שלא לוקח יום או יומיים, ולקדם חשיבה חדשה תוך קבלת אחריות לאומית.

לא סתם בחרנו את התאריך הסמלי כ"ט בנובמבר. זה התאריך שבו הכירו אומות העולם בצורך של העם היהודי לממש את זכותו הטבעית וההיסטורית למדינה עצמאית משלו, ולחדש את ריבונותו בארץ מולדתו. במהלך ההכנות לאירוע שיגרה לעברי אשת שמאל ציוני הערה עם קריצה חברית: "שמחה שאימצתם את החלוקה של כ"ט בנובמבר". ההפך הוא הנכון. אנחנו מציינים את התאריך החשוב הזה בתולדות האומה, מסתכלים אחורה במבט אחראי ובוחן, לוקחים את החלוקה המלאכותית שמעולם לא הצליחה ומתקדמים כמה צעדים קדימה. התקדמנו מוועדת פיל לכ"ט בנובמבר, לגבולות מלחמת העצמאות, לגבולות שלאחר 67', וכיום היעד חייב להיות ברור: איחוד ולא חלוקה. השאלה היא רק מה ואיך, איך מתגברים על הדילמות והאתגרים, ואיך מבססים את המדינה היהודית בשטחי המולדת ההיסטוריים. איך משלבים אידאולוגיה עם פרגמטיזם.

הנה הבשורה: התבגרנו ועלינו שלב. החשיבות היא קודם כול בעצם קיום האירוע, בעצם מתן הבמה הרחבה והפומבית לשיח שבא לשנות ולגלות אחריות. החשיבות היא בצמא הציבורי ובעידוד נבחרי הציבור לקבל אחריות ולבצע. והם נהרו, נבחרי הציבור. הם הגיעו והציבו אג'נדה. היו שהעזו יותר והיו שהעזו פחות, ועדיין הם התייצבו מול הציבור הרב ואמרו אמירה ערכית צופה פני עתיד. לדבר על "מה כן" זה כבר לא מילה גסה, להפך. גדעון סער ונפתלי בנט אתגרו את ראש הממשלה מהצד הלאומי, יצאו חוצץ נגד מדינה פלסטינית והבהירו מה תהיה ההשלכה של הסכמה כזו מצד ראש הממשלה (פירוק הממשלה בואכה מרד פנים־מפלגתי). יש לזה חשיבות עצומה.

יש הרבה דילמות ביצירת ועידה, והראשונה שבהן היא התוכן. איך מאזנים בין תוכן מקצועי "אפור" אבל מעניין ורלוונטי לבין דוברים שימשכו קהל ותקשורת? האם ואיך מביאים פוליטיקאים? על מה אנחנו, כציבור, רוצים תשובות? איך להביא אנשים שחושבים אחרת כדי שיאתגרו את השיח? אילו תוכניות מדיניות נכנסות? לאיזו רזולוציה יורדים בפאנלים? איך מתמקדים בעיקר ולא בתפל? ובעיקר – איך נותנים כבוד לציבור שהגיע, איך מעניקים לו ערך לזמן שהשקיע? כל השאלות הללו ואחרות הדירו שינה מעיניי במשך שבועות. שלב התוכן בוועידה הוא השלב הקשה ביותר, סביבו הכול סובב.

לא לכל השאלות יש תשובות מוחלטות, ועדיין, כשהתלבטנו בנוגע לפוליטיקאים – החלטנו שהולכים על זה בכל הכוח. לא רק בגלל שיקולים תקשורתיים או ציבוריים, אלא כי בסופו של דבר אלה האנשים שצריכים להחליט ולתת תשובות, וגם ליישם אותן. האחריות שלנו כציבור היא לדרוש את התשובות מנבחרי הציבור שלנו. אם נדרוש מהם לאורך זמן לספק תשובות, חזון ומדיניות, אם נַראה שיש משמעות אלקטורלית לדיבור על חלופות מדיניות לסכסוך, על "מה כן" ולא רק "מה לא", אז זה מה שיהיה. זה לא יקרה בן לילה, אבל זה יקרה. בוועידה הופיעו השרים בנט וארדן, השר לשעבר גדעון סער, ח"כ בצלאל סמוטריץ וח"כ אמיר אוחנה, ומן העבר השני ח"כ איתן כבל מהמחנה הציוני.

האם מביאים אנשי שמאל לוועידה? לא תאמינו כמה זה קשה. דווקא מי שמטיף לפלורליזם מוותר על במות מכובדות והוגנות, מוותר על שיח. גם עמי אילון וגם איתן כבל שהגיעו לוועידה זכו לבמה מכובדת ואנחנו התכבדנו בנוכחותם, גם אם כמה אנשים בקהל זזו בחוסר נוחות בכיסא.

כן לאפור

אני רוצה לשתף אתכם בחלק מהדברים שנשאתי באירוע, מילים שנכתבו לאחר מחשבה רבה ובהרבה אהבה.

"לפני הוועידה שוחחתי עם שני מח"טים מיתולוגיים של חברון לשעבר. עם נעם תיבון, שאותו עניינתי להגיע לכאן כאיש שחושב אחרת (ולצערי הדבר לא הסתייע), ועם דרור וינברג זכרונו לברכה. איתו שוחחתי, לצערי, רק בראש. דרור הוא דמות אגדית לבני ולבנות קריית־ארבע, היישוב שבו גדלתי. הוא דמות הישראלי היפה, החזק, הערכי, ההומניסטי, ה'מענטש'. הוא האיש של הלמה ושל האיך, שלא האמין במחסומים אלא בחתירה למגע. הוא הצליח להביא חיים טובים וביטחון בלי לוותר. זאת, באמצעות איזון בין לחימה נחושה במחבלים, שהם מיעוט מהערבים באזור חברון, לבין זרימת חיים טובה לאוכלוסייה הבלתי מעורבת בטרור, הרוב המכריע. והוא הצליח, עד שנפל בגבורה בקרב הסמטה.

"דרור הוא הציונות ההומניסטית והלוחמת. אם תרצו, מיקרוקוסמוס של מה צריכה להיות מדינת ישראל במרחב ובסכסוך. יד אחת נטועה עמוק באידאולוגיה ובערכים, יד שנייה בחיים עצמם. דרור הבין, וגם אנחנו מבינים, שדווקא עמידה על ערכים ודווקא הפעלה חכמה של כוח הן שיביאו יותר מכול את השלום. ומי לא רוצה שלום? בהשלכה לימינו, אותה יד קשה שאם לא תהרוס בתי מחבלים של מתי מעט, תצטרך להציב יותר מחסומים על אוכלוסייה שרק רוצה לחיות את חייה. מה יותר הומניסטי או פרגמטי מזה?

"כך גם ישראל. ישראל היא עוגן היציבות במזרח התיכון ולכן היא לא צריכה להתנצל על ערכים או על ביטחון שהיא דואגת להם. בסוף, אין דבר שיביא יותר את השלום מזה.

"במשך 25 שנה, ואף יותר, בכל הקשור לסכסוך הישראלי־ערבי, הורגלנו לחשוב במונחים של התחלה וסוף, של בעיה ופתרון. על התשתית הזו התבסס רעיון אוסלו – הסכם שיביא קץ לסכסוך. הניסיון לפתור את העימות רב־השנים הזה במהלך אחד נידון לכישלון, והוא עלה לנו, לצערי, בהרבה מאוד דמעות ודם.

"דרושה חשיבה חדשה על סכסוך ישן. החברה הישראלית עמוסת הקרבות נעה על הרצף של רצון לקיים חיים נורמליים, 'עם ככל העמים', לבין השכונה הקשוחה שבה היא חיה – המזרח התיכון. מתוך ייאוש, פיתחנו את 'תסמין האישה המוכה', שכנענו את עצמנו שאנחנו הבעיה: לא ויתרנו מספיק, לא עשינו מספיק, לא דיברנו מספיק. אגפים מסוימים אף הרחיקו לכת ומקבלים בהבנה את המכות שישראל חוטפת. יש הרבה קסם בתזת ההאשמה העצמית, כי טמונה בה גם תקווה שזה בידינו, שזה תלוי רק בנו. על האמונה הזו מבוסס אוסלו, ויותר מכך – תוכנית ההתנתקות ההרסנית.

"לצד האמונה הזו, הלכה והתחזקה תנועה ריאליסטית יותר. אותה תנועה מתבססת על ערכים ועל אידאולוגיה שמאמינה שיש סיבה שאנחנו בארץ הזו, והסיבה היא גם תל־אביב, העיר העברית הראשונה, אבל תל־אביב היא כלום בלי ירושלים ובלי חברון ובלי שילה.
"אותה תנועה שמשלבת אידאולוגיה וריאליזם מבינה שתי נקודות חשובות. הראשונה, לא ניתן לסיים את הסכסוך באבחה אחת, והשנייה היא שהדבר לא תלוי רק בנו. אותה תנועה ריאליסטית החלה לראשונה לקרוא תיגר על דת 'מאמיני אוסלו' אך מצאה את עצמה ללא נביא ומשיח – וטוב שכך. תנועה זו, בחושיה הבריאים, זיהתה והבינה את הסכנה אך התקשתה לנסח דרך. היא הבינה 'מה לא' אך נתקעה בגיבוש 'מה כן'. זה בדיוק מה שאנחנו עושים כאן היום, וזו רק ההתחלה.

"במשך שנים נמנענו מלומר מה כן, ממגוון סיבות. אחת מהן היא האמונה שאם אין לך תשובות מושלמות לכל דבר אז אתה נכה. ובכן, לא. החיים הם לא הכול או כלום, וכך גם המדיניות שלנו בכל הנוגע לסכסוך. לא לשחור או לבן, כן לצירים מקבילים, כן לאפור.
"לריאליסטים־האידיאליסטים החדשים יש שלל רעיונות שהמכנה המשותף הרחב ביותר שלהם הוא: לא למדינה פלסטינית בין הירדן לים. הם מוכנים ומעיזים לפתוח את הראש, לחשוב מחדש, לחשוב חזון. אנחנו אלה שצריכים להניע את החשיבה, את העשייה. גם של ממשלת ישראל וגם של ארה"ב והעולם. מה שאנחנו נניע – זה מה שיקרה".

נוע תנוע

מטרת הוועידה, 'ועידת האינטרס הלאומי', הייתה לקדם חשיבה חדשה על סכסוך ישן. הימין רחב דיו כדי שיוכל להכיל בתוכו קשת רחבה של רעיונות, והכיוון העתידי יצמח רק מתוך שיח בין הכוחות הללו. מחד גיסא, לא למדינה פלסטינית ביהודה ושומרון, מאידך גיסא, לא לשיח אלים או גזעני ולא להתעלמות מהאתגרים הקיימים. דווקא הגדרת הגבולות הללו מאפשרת מרחב שבו אנשים יכולים לפעול ולתסוס.

אחד האתגרים הגדולים להמשך הוא המתח בין התיאוריה לבין הפרקטיקה, בין החזון לבין החיים עצמם. איך מתחילים לתרגם את החזון לצעדים בשטח? לא זו הייתה מטרת הוועידה, שנועדה להציף שיח של חזון, אבל זה בהחלט המבט העתידי. לכך יצטרכו לתת תשובות גם מקבלי ההחלטות והדרג הנבחר, שמקבלים מאיתנו האזרחים הרבה כוח. איך מתמודדים עם היבטים ביטחוניים, עם הדרג הצבאי הבכיר ששבוי עדיין בחלקו בפרדיגמת אוסלו, עם המנהל האזרחי, עם ההיבטים המשפטיים, איך משדרים מסרים אחרים כלפי חוץ בדרג הדיפלומטי – כל אלה סוגיות שנמשיך להציף ולקדם, נמשיך להניע את הגלגל.

כמו שאמר צ'רצ'יל, בנסיבות אחרות לגמרי: "זה אינו הסוף, זו אפילו איננה תחילת הסוף. אך, אולי, זה סופה של ההתחלה".