אני בדרך הביתה מבאר־שבע מפאנל שהנחיתי באוניברסיטה. רק אני ושני הילדים. טובי המשיך דרומה. הוא היה חייב קצת מדבר, קצת ללכת, קצת לנשום. אז אלו רק אני והעייפים שלי, והם חמודים מאוד. בחיי שאני אוהבת אותם. אז אני מבטיחה להם איזה פינוק אם אחרי העצירה בתחנת הדלק הם פשוט ילכו לישון, כי מה אני אעשה עכשיו באמצע הכביש עם כל האהבה שלי אם לא אקנה להם איזה רעל מתוק או מלוח. אני עוצרת בעצם בשביל לתדלק, אבל איכשהו בין המתוק (מנטוס) של שקד, ובין המלוח (כיפלי גריל) של נטע והאוכל האמיתי שלי (פיתה פרגית שפירקתי), זה פשוט פורח לי מהראש.
אני אורזת את שניהם בחזרה באוטו ובעודי חולפת על תחנת פז האחרונה לפני העלייה לכביש 6, כטוב ליבי בפרגית, אני נזכרת שבעצם לא תדלקתי. ברגע שבו אני תוהה אם נס פך השמן עובד גם בגרסת פך הדלק, יוצאת בת קול מהשמיים ומהבהבת שהדלק עומד להיגמר. אני מבינה שגם הקטע הזה של לשרטט סביבי מעגל ולאיים שהרכב לא יזוז אם לא ירד דלק מהשמיים כבר נתפס, ומבקשת מווייז שתראה לי לאן לנסוע הכי מהר כי האוטו מהבהב כבר ממש בקריז.
נטע (6) נרדם, הוא כמו אבא שלו, פשוט נכבה בלילה. אז אני מספרת לשקד (3) הערנית מדי, היא כמו אימא שלה, נדלקת בלילה, מה קרה והיא אומרת שאני ממש מצחיקה ומבולבלת, ולא מסכימה לתת לי עוד מנטוס ניחומים. "נתתי לך כבר שניים", היא אומרת. "לא נכון, רק אחד", אני מתווכחת איתה, והיא מתעקשת, ואני נזכרת שהיא צודקת. אחד ורוד ואחד צהוב. אין מה לומר, אימא מבולבלת. הילדה צודקת. ובסטייה הקטנה לקריית־גת, עשרה קילומטרים מהדרך העולה ישר הביתה, אני מתפללת שלא אתקע בלי טיפת דלק זך וטהור, ומקווה שזכות הדלקת הנרות בציבור תעמוד לי (שאישה תדליק! מתעקשים שני הביטחוניסטים של הפאנל, ואני הסכמתי, ולראשונה בחיי הדלקתי מול ציבור גדול כל־כך והטעמתי את הברכות באשכנזית חפה מהמזרחיות שלי), ובינתיים, אין עם מי לדבר, העקשנית הזו לא קולטת שאני בלחץ מטורף וחוזרת ואומרת שאני לא מקשיבה לה ולכן לא אקבל עוד מנטוס.
תדלקתי בטיז אן קריית־גת באיזה אזור מוזר במיוחד עם שמות של רחובות של מתכות וחומרים, וזהו, רק עיכוב של שעה ממה שווייז הראתה בתחילת הדרך, עם כל הפרגית וסאגת הדלק, ועכשיו אני כבר בחזרה על כביש 6, ושניהם ישנים בחמידות מחמדית. וזה שובר אותי. ואני נזכרת שגם בפעם הקודמת שתקף אותי כל כובד היקום והקיום והמשא והעונג המצמית מפחד של לגדל ילדים בעולם או אולי בכלל בארץ – זה היה כשנסעתי עם שניהם ברכב וטובי יצא לטייל.
פתאום במהירות 120 קמ"ש מחלחלת לי בבהירות ההבנה שאני, ממש אני, אחראית לשני יצורים נפלאים שכאלו, וכנוהר ההבנה גם אימת הפחד שאני, לגמרי אני, משקשקת מזה ואיזה טירוף א־לוהים מה עושים עם זה, ומה הולך להיות פה, ואיך אנחנו אמורים להמשיך לעשות את זה ואיזה עתיד נבנה להם ואיזו ארץ טובה מאוד מאוד נוריש להם? כן, לפעמים זה תוקף אותי ממש חזק.
ובחלק החשוך של כביש 6 שאני שונאת במיוחד, כי כבר נעצמו לי פה העיניים כמה פעמים בעבר, חוזרות אליי מילותיהם של משתתפי הפאנל של 'אם תרצו' שהנחיתי הערב. על אף חילוקי הדעות של שני הביטחוניסטים, עמי אילון ועוזי דיין, הם הסכימו על כמה דברים ובראשם שעל חרבנו וקסאמנו נמשיך לחיות פה כמה דורות. אילון למשל אמר שהוא חושב שגם נכדיו וניניו וריבעיו ימשיכו ללבוש מדי זית ולהילחם על ביטחונם, וזה כל־כך דפוק שבא לי לצעוק, אבל הילדים ישנים, אז תחזיקי את עצמך חזק, אני מצווה על עצמי, וקודם כול את ההגה, תמשיכי לאחוז טוב טוב בהגה.
כשהדלת תיסגר
כדי להירגע אני מכניסה את הדיסק השני של נורית גלרון מ'המיטב' שלה. זה דיסק שחזר מהשאול אחרי כמה מעברי בתים והחלפת רכב, ואני נזכרת שקיבלתי אותו מסבתא שלי באיזו מסיבת חנוכה, ואני מתגעגעת אליה פתאום. היא הייתה אישה אדירה. ובסוף, אחרי כמה שירים של נורית, אני נותנת לפחד הזה להישאר בצד הדרך. לתפוס טרמפ על מישהו אחר.
אתם מכירים את זה שאומרים שרוב התאונות קורות ממש קרוב לבית? לא, אני לא הולכת לספר לכם על תאונה, אבל פתאום הבנתי למה. הרגשתי איך הלחץ משתחרר ככל שמתקרבים לבית, רק במקום שאני ארגיש איזו הקלה, אני מרגישה הכבדה, ובוכה בוכה בוכה בכניסה ליישוב. כי הנה עוד רגע נגיע הביתה ולאן הולכים עם זה אחרי שסוגרים את הדלת.
ועכשיו הם במיטות. מתנות חנוכה שלהם מפוזרות יפה בכל הבית. מיקרוסקופ שאיתו נטע מתעתד לחקור את העולם וחנות אופנה של פליימוביל, שאותה שקד מתכוונת לאבד על כל חלקיה הזערוריים, בכל הסליקים והשקיות הקטנות שלה ומתחת לכריות שלה (היא הייתה אסופית באחד הגלגולים הקודמים). ולא שכחתי להביא הביתה גם את שאריות הכיפלי והמנטוס, אחרת בבוקר זה דרמה.
ואני מדליקה בלי ברכה (אולי רק בלב אומרת על הניסים ועל הנפלאות ועל המלוח ועל המתוק), את חצאי הנרות שלהם שכיבינו כשיצאנו מהבית כי פחדנו שהבית יישרף, וחבל, גם ככה כבר עברנו כמה דברים בחיים. ויש עכשיו שלוש חנוכיות – של טובי, של נטע ושל שקד – שדולקות עם חצאי נרות צבעוניים בחלון הבית שלנו. והוא לא נשרף, אני משגיחה עליו מחדר השינה בעצימת עיניים מתוקה. וזה עצוב בדיוק כמו שזה שמח.
