הפעולה לנטרול המנהרות של חיזבאללה בוצעה בעיתוי מצוין מבחינת בנימין נתניהו, אבל קשה להאמין שהוא תיאם את התזמון. יש גבול לציניות, ואי־אפשר לייחס לראש הממשלה הזה רתימת פעילות צבאית חשובה לצרכים אישיים. היחיד עד היום שאפשר לכרוך בשמו מהלך גורלי שנועד למלט אותו ואת בני משפחתו מכתבי אישום, הוא ראש הממשלה אריאל שרון בימי ההתנתקות. כתבתי על זה פעמים רבות, ואין טעם לחזור על זה שוב.
מה שכן, נתניהו הצליח להרים את האירוע השגרתי הזה לשמיים כמו שרק הוא יודע, וכך יצא נשכר ממנו. בפעם הראשונה, לפני שלושה שבועות, הוא הסביר שאנחנו במצב ביטחוני מורכב שידרוש הקרבה אזרחית, כאילו שעבודה הנדסית וקידוח דחפורים בשטחה הריבוני של ישראל דומה לתקיפת מתקני גרעין באיראן. כך הוא גם הפך את הקערה על נפתלי בנט, שיודע היטב כי פעולה של סיירת מטכ"ל מעבר לגבול, ויש הרבה כאלה, נפיצה פי כמה. בנט חזר בו מהאיום להתפטר אם לא יקבל את תפקיד שר הביטחון, כי הרי לא מפרקים ממשלת ימין וכו'.
בפעם השנייה, נתניהו הצליח ליצור דרמה גדולה אחרי שהפעולה החלה. הוא טס לפגוש את מזכיר המדינה האמריקני מייק פומפאו בבהילות בבריסל, וליווה את האירוע במסיבת עיתונאים עם הרמטכ"ל שבה הבטיח כי "רב הנסתר על הגלוי". הגאון הזה, שיום אחד עוד ילמדו את המהלכים שלו בבתי מדרש לתעמולה פוליטית, מחזיק את המדינה במתח מצמית כמו בסרטים של אינדיאנה ג'ונס, והוא עושה את זה כבר שלושים שנה. הפרופגנדה הזו משאירה את האזרחים בחרדה בלתי נגמרת ובציפייה דרוכה לקראת הבאות. וכשרואים סרטונים של מחבלי חיזבאללה שעולים במעלה המנהרה שנחפרה לכיוון הגבול, בדרך לכבוש את הגליל, לא חושבים על המלצות המשטרה להגיש כתבי אישום חמורים נגד נתניהו וחבריו הטובים.
העניין הזה נדחק בינתיים לקרן זווית. שקט, חופרים. סיפור הבחירות זז הצדה, לשמחתו של נתניהו. נניח שמיטוט המנהרות יימשך בחודש וחצי הקרובים, שבהם לא נדבר על בחירות. ואז יגיע חוק הגיוס שפג תוקפו במצוות בג"ץ, ואולי גם הוא ייבלע בשאון הדחפורים וברעש המנהרות בצפון. בקצב הזה נרוץ עם יומן השנה קדימה ונראה שאפריל זה פסח, מאי זה רמדאן, יוני זה שבועות, יולי־אוגוסט זה חופש, ורק ספטמבר זה בסדר, אם לא נובמבר.
נתניהו ידאג להחזיק אותנו עד אז בחשש ביטחוני גדול שיבטיח את בחירתו, כי הרי איש מלבדו אינו מתאים ואינו יכול להגן עלינו. כך לימדו אותנו לחשוב ולהתנהג בקלפי, אף שכל אחד מהמועמדים האחרים הוא אלטרנטיבה ראויה פלוס. לזכותו של נתניהו ייאמר, עם זאת, כי הוא לא הניח עד היום לחבית הביטחונית המלאה להתפוצץ לגמרי, ואולי גם זה מתוך שיקולי נוחות. בשלוש הקדנציות האחרונות נתניהו לא רשם על שמו מלחמה או מבצע צבאי גדול באמת, כמו רוב קודמיו. הוא שקול, זהיר ומחושב, ולא נגרר להצעות מופקרות שהעלו בפניו עד היום שרים, חברי כנסת ויועצים. ראינו את זה גם ברצועת עזה בחודשים האחרונים. אגב, נתניהו לא רושם לפי שעה גם פרק מדיני היסטורי כמו שעשו קודמיו, או יוזמת שלום עוצרת נשימה. ואם תקום כאן מדינה דו־לאומית נוראית, הוא יהיה אחד המייסדים שלה.
