נתניהו צריך ללכת לא בגלל הפרק הביטחוני. הדרך שלו הייתה סבירה. אני גם לא בטוח שהמלצות המשטרה יבשילו ויובילו לכתב אישום, למרות ההתרחשות הסוערת בתחילת השבוע. היועץ המשפטי נדרש כאן להכרעות תקדימיות קשות, וגם מערכת היחסים השוחדית המדוברת אינה סיפור פשוט כאשר מדובר בתמורה שקיבל נתניהו – כותרות ולא כסף מזומן. אין כאן מטבע קשה שראש הממשלה שלשל לכיסו כמו אהוד אולמרט; אין עדות או מסמך מיד ראשונה של נתניהו; וגם עד המדינה המרכזי, ניר חפץ, נראה לי טיפוס אפל ומפוחד שאיתו לא יוצאים לקרב, ויהיה קל מאד לשבור על דוכן העדים.
התיק האמורפי הזה מחזיק היום את נתניהו גם מבחינה פוליטית. אהוד אולמרט קיבל מעטפות ממשה טלנסקי, ואהוד ברק, השותף הבכיר בקואליציה, סימן את דרכו החוצה בלי חוכמות. השרים בממשלת נתניהו שותקים, או מתייצבים לצידו ומתווכחים עם המלצות המשטרה רק משום שמדובר בסיפור חדש ובעייתי שעומד לדיון פלילי: היחסים בין פוליטיקאים לעיתונאים, ועד כמה אפשר לדבר בהקשר הזה על שחיתות. השרים שמגנים על נתניהו, בואו לא נהיה תמימים, לא אוהבים אותו במיוחד, אבל רוצים גם שהוא יממש את הסקרים ויוביל את הליכוד ל־40 מנדטים בבחירות. מעניין מאוד לדעת כיצד היו מתנהגים המיניסטרים וחברי הכנסת יואב קיש ומיקי זוהר, אילו הציבור היה מגיב בחריפות ומדרדר את הליכוד בראשות נתניהו ל־15 מנדטים בסקרים.
ועם כל זאת, נתניהו צריך להיפרד מאיתנו בגלל ההתנהלות שהביאה להמלצות המשטרה להגיש נגדו כתבי אישום בשלושה תיקים. בגלל הטירוף הבלתי־נתפס הזה סביב היחסים עם התקשורת, שעליהם השחית נתניהו את מיטב זמנו ומאמציו לאורך השנים, עד שמצא עצמו כמעט מול כתב אישום. בואו נעשה רשימה קצרה: המתנות ממילצ'ן שהיה קשור בערוץ 10, שאותו ניסה נתניהו לסגור; פירוק הממשלה על חוק ישראל היום; ההתנפלות על ידיעות אחרונות, ynet ו'וואלה' שסיומה אולי בתיק שוחד; ניסיונות החבלה בתאגיד השידור; ההתעקשות המדהימה להחזיק בידיו את תיק התקשורת בכל מחיר ולחייב את השותפים להצביע על כל רפורמה שיציע, והכול כדי לקבל פה ושם מדיה אוהדת. מה זה אם לא שגעת שלטונית שמחייבת גירושין מראש ממשלה?
ורק אחרי שנתניהו יסיים את תפקידו ומישהו יחליף אותו, אפשר יהיה להשתחרר קצת. רק אז אולי נגיד לעצמנו איזה כיף לגור במדינה בלי הפחדה ביטחונית וקיומית מתמדת; בלי מריבות מודרכות בין חלקי האוכלוסייה; בלי שיסוי ובלי האשמות בבגידה; בלי חוקים אנטי־דמוקרטיים, הזויים וחסרי פשר; בלי מירי רגב והצרחות על כל תיאטרון זעיר; בלי מרדף אחרי רשויות החוק, אבל עם בג"ץ ועם בצלם וארגוני זכויות האדם האחרים, שצריך להכיל אותם ולא להפוך אותם לאויב. אולי פעם נחזור לפרופורציות, בלי האובססיות הנוראיות בצמרת המדינה, גינוני השררה וההתנהגות שכל הזמן מחייבת הסברים. אולי גם בלי שחיתויות, אם נדע להילחם בהן ולא נהרוס את המשטרה, אפילו שיש בה באגים. אולי אחרי נתניהו הכול כאן יירגע, יהיה הרבה יותר שקט ונורמלי. לא שווה לנסות? 
סיפור הבחירות זז הצדה, לשמחתו של נתניהו. בקצב הזה נרוץ עם יומן השנה קדימה ונראה שאפריל זה פסח, מאי זה רמדאן, יוני זה שבועות ויולי־אוגוסט זה חופש
