שני רבנים שסרחו עלו השבוע לכותרות. האחד הוא הרב מוטי אלון, שתלונה חדשה על הטרדה מינית שלכאורה ביצע לאחרונה נחשפה על ידי מערכת התוכנית "עובדה". השני הוא הרב יונה מצגר, שעדותו במשטרה – שקדמה להרשעתו בהסדר טיעון בנטילת שוחד בהיקף של כחמישה מיליון שקלים – שודרה בתוכנית "המקור". לכאורה צירוף מקרים, ובכל זאת יש קשר. אפילו יותר מאחד.
ביוני 1987 מונה הרב אלון לעמוד בראש ישיבת חורב. הוא היה אז בן 28, גיל צעיר להדהים לתפקיד כזה. בשנת 2003 נבחר הרב מצגר לתפקיד הרב הראשי האשכנזי לישראל. זה קרה כשהוא היה בן 49, הגיל הצעיר ביותר אי פעם למכהן במשרה הרמה. עוד מכנה משותף לשניים: הם בשר מבשרו של הציבור הדתי־לאומי. הרב מצגר אמנם לבוש כחרדי ונבחר לתפקיד הרב הראשי כמועמד החרדים, אבל הביוגרפיה שלו ברורה: הוא בוגר ישיבת בני עקיבא בקריית־שמואל, למד בישיבת ההסדר כרם ביבנה, שירת בצבא בשריון, ואפילו השתתף כלוחם במלחמת יום הכיפורים. את ספרו "במעגלי החיים" כתב יחד עם נחום לנגנטל, שכיהן לאחר מכן כחבר הכנסת מטעם המפד"ל.
הרב אלון אמנם אמר לפני כמה שנים לאילנה דיין: "אני לא משום מגזר. גמרתי' התפטרתי רשמית". אבל מה לעשות, הוא תמיד יהיה שייך לאחת ממשפחות האליטה המובהקות של הציונות הדתית, וכל פעולותיו – הטובות ואלה שהן הרבה פחות טובות – נעשו בתוך גבולותיו של המגזר הדתי־לאומי.
אין כאן כוונה לטעון שכל צעיר שימונה לתפקיד רבני חשוב יסרח מתישהו. אבל יש כאן שני מקרים שהמכנה המשותף להם חייב להדליק אצל כולנו נורות אדומות בוהקות.
בציבור החרדי, בדגש על הליטאים, דבר כזה כנראה לא היה קורה. הרב שך מונה לעמוד בראש ישיבת פוניבז' כשהיה בן 52. הרב שטיינמן הוזמן לכהן במועצת גדולי התורה כשהיה בן 74. הרב אלישיב הוכר כמנהיג הציבור החרדי הליטאי רק בגיל 91. יש עוד דוגמאות. נכון הוא שבציבור החסידי, שבו נוהגות שושלות אדמו"רים, המצב שונה, אבל העיקרון ברור: בציבור החרדי יש משמעות לזקנה, והיא חיובית. בציבור הדתי־לאומי לעומת זאת יש סגידה לצעיר יותר, לרוק־סטאר.
לא צריך להיות סוציולוג גדול כדי להבין מדוע אלה פני הדברים. הציבור החרדי חשוף הרבה פחות לתרבות המערב, שמקדשת את העולם הצעיר ומורידה כל הזמן את הגיל שבו אפשר ורצוי להיות מפורסם ומצליח. הציבור הדתי־לאומי נתון בין הפטיש לסדן, בין עולם ההלכה התורני־רבני השמרני ובין עולמות הטלוויזיה והקולנוע הליברליים. בתקופה שהרב אלון היה בשיא הפופולריות שלו, וכבר הוכתר ל"אדמו"ר הראשון של הציונות הדתית", נפוצה בקרב אוהדיו הבדיחה הבאה: "איך אומרים דוב קטן? דובון. ואיך אומרים אל קטן? אלון". בשביל אלפי אם לא רבבות בני הנוער הדתיים־לאומיים, הרב אלון היה שילוב מסוכן בין רב חשוב, יועץ לענייני הכול ופוסק הלכה ובין אליל רוק מוערץ, שהשלב הבא הוא תליית פוסטר שלו מעל המיטה.
"כל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו", נכתב כבר בתלמוד הבבלי. ככל שהאדם מוכשר יותר, מוצלח יותר ומקבל כבוד ויקר מכל הסובבים אותו, כך גדל הסיכוי שיצרים אפלים הקיימים בקרבו יגדלו ויתעצמו גם הם.
אין ספק ששני הרבנים הללו היו אנשים כריזמטיים, בעלי כישרונות רבים וגם בעלי יכולת ניתוח תורנית, הלכתית ורבנית. ושניהם כשלו, שוב ושוב, כל אחד בעוונותיו, גם אחרי שנתפסו והוקעו. כבר בשנת 2006, הרבה לפני הפרשה שבה הורשע לבסוף ושבגינה נכנס לכלא, הסתבך הרב מצגר בפרשת טובות הנאה ונחשד בקבלת שוחד והפרת אמונים. היועץ המשפטי לממשלה דאז מני מזוז אמנם סגר את התיק מחוסר ראיות, אך במקביל פרסם דו"ח חריף במיוחד נגדו וקרא לו לקחת אחריות ולפרוש מתפקידו. הדבר לא קרה, והשאר היסטוריה.
הוא הדין במקרה של הרב אלון. המקרה שנחשף השבוע הוא האחרון בסדרת תלונות נגדו במישור המיני, שהחלה כבר בשנת 2005. המעשים המגונים בבן 17, שבגינם הורשע לבסוף בשנת 2013, אינם קשורים למעשים שבדק פורום תקנה כמעט עשור לפני כן, שעליהם חלה התיישנות. הוא שילם את חובו לחברה, והנה השבוע זה קורה שוב – לפחות ברמת התלונות והשמועות על כך שהודה במעשים, ואפילו הציע לגלות לאוקראינה.
זו הנקודה שבה אנו כציבור צריכים לשאול את עצמנו איפה האחריות שלנו. נכון, שניהם אנשים בוגרים שעשו את מעשיהם בעצמם וצריכים לקחת עליהם בעצמם. ושלא יהיה ספק לרגע: הם אשמים, ולא אף אחד אחר. ובכל זאת, מה המכנה המשותף בין השניים אמור ללמד אותנו? אולי אם הרב אלון לא היה מתחיל את הקריירה המפוארת שלו בגיל 28, אלא נניח בגיל 52, משהו מניסיון החיים והפרספקטיבה האישית היה גורם לכך שלא היה עושה מה שעשה? אם הרב מצגר לא היה מתמנה לרב הראשי הצעיר בתולדות מדינת ישראל, אולי לא היינו חוזים בו פורץ בבכי בחדרי החקירות של להב 433?
אף אחד לא יכול להשיב תשובה חדה, אבל היה זה איוב שאמר: "בישישים חכמה, ואורך ימים תבונה". מי שלא רוצה להרגיש כמו איוב בשלב מאוחר יותר של חייו, כדאי שיקרא בעיון את עצותיו בשלב מוקדם.
