מי שלא נסע לאחרונה בכביש 35, בין צומת פלוגות למחלף קריית־גת של כביש 6, יופתע לראות את העיר החדשה שצומחת מעברו הצפוני של הכביש. אמנם מדובר רק בשכונה כרמי־גת, המשתייכת לעיר קריית־גת, אך רבי־הקומות הגבוהים, השטח העצום של השכונה, והעובדה שכביש רחב מפריד בינה ובין העיר הוותיקה, מייצרים תחושה שמוקמת פה עיר נוספת.
השבוע לפני שבעים שנה, שמונה חודשים אחרי הקמת המדינה, עדיין היו במקום הזה אלפי חיילים של הצבא המצרי בתוך מה שכונה אז כיס פלוג'ה, מכותרים בידי כוחות צה"ל אך מסרבים להיכנע.
ביום שני האחרון התכנסו כ־500 איש ב'היכל אדית' בקריית־גת, כדי לציין שבעים שנה לקרב שהתרחש לא הרחק משם, בנר שני של חנוכה, בניסיון לחסל את מובלעת האויב המצרי ולשחרר את הנגב. 89 לוחמים מחטיבת אלכסנדרוני נפלו בקרב הקשה שהסתבך. 67 מתוכם היו לוחמי הפלוגה הדתית, שזכתה במהלך מלחמת העצמאות לכינוי "פלוגת האלוקים".
בסיום הערב התבקשו נציגי משפחות הלוחמים והנופלים לעלות לבמה כדי לקבל מסמח"ט אלכסנדרוני, ירון לור, תעודות הוקרה ואותות על השתתפות יקיריהם בקרב. אף שכל משפחה התבקשה לשלוח לבמה רק נציג אחד, התקשתה הבמה להכיל את עשרות נציגי המשפחות. מראה הבמה העמוסה במשפחות הנופלים והלוחמים, והאולם המלא עד אפס מקום, המחיש היטב את המהפך התודעתי שחל בשנים האחרונות ביחס לסיפורה של הפלוגה ולסיפור הקרב כולו. לעומת סיפורים אחרים ממלחמת העצמאות, כמו סיפור נפילת הל"ה הידוע, רק מעטים הכירו עד לאחרונה את סיפורה של הפלוגה הדתית בתש"ח. היום יש סרט שמספר את סיפורה, אלפי חניכים של בני עקיבא מקיימים כבר שלוש שנים מסע לזכרה, ובקרוב מתוכנן להיכבש מסלול מורשת מסומן מתל־לכיש עד תל־עירני שיספר את סיפור הקרב. לדברי ראש עיריית קריית־גת, אבירם דהרי, גם הגשרים שמחברים היום את קריית־גת ושכונת כרמי־גת עתידים להנציח את סיפור הלוחמים והקרב.
אני מודה שכאשר גיסתי, אביטל רייכנר, סיפרה לי לפני כארבע שנים על כוונתה להפיק סרט הנצחה לפלוגה הדתית, הייתי קצת סקפטי בנוגע ליכולת של מורה באולפנה, ללא רקע בתחום הקולנוע, להרים פרויקט כזה. אבל הסרט שהושלם לפני כשלוש שנים והוקרן כבר לפני אלפים ברחבי הארץ, הפך למאיץ המרכזי שעורר מחדש את העיסוק הציבורי בקרב כיס פלוג'ה, ועשה צדק היסטורי עם עשרות הלוחמים של פלוגת האלוקים.
במהלך כנס הזיכרון לקרב שר הזמר אייל כהן עם שניים מתלמידיו את השיר "אל הנגב". השיר, שנכתב בידי המשורר הדתי־לאומי יעקב רימון והולחן בידי אברהם מינדלין, נכתב כנראה לזכרם של לוחמי הפלוגה הדתית שנפלו בקרב. הוא מספר על יחידת לוחמים שיצאה לכבוש את הנגב ו"לקדש בדמם כל רגב", ומסתיים במשפטים: "אי שם במרחב השממה גיבורים נפלו אך לא תמו, מכל גיא, גבעה ורמה רבים אחרים כבר קמו". מספיק להשקיף היום על עשרות אלפי היהודים שחיים היום בגזרת הקרב, כדי להבין שמסירות נפשם לא הייתה לשווא.
מצלמה מקומית
המשורר ערן תורג'מן מדימונה יכול להעיד עד כמה נכון המשפט של הרב שלמה קרליבך, "כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו". בכיתה א' הוא שובץ בכיתת חינוך מיוחד, ואת בית הספר היסודי שרד בקושי. כשהגיע לחטיבת הביניים, אחד המורים השליך את התיק שלו בגלל שגיאות הכתיב הרבות שלו. כשהחל לכתוב שירים, חבריו לכיתה וגם אחת המורות לא האמינו שהוא המחבר. אבל היה מורה אחד שכן האמין בו. שמעון ברוך היה בכלל מורה מחליף, אבל משפטי התמיכה והעידוד שאמר אז לתורג'מן נחקקו בליבו. בסרט התיעודי הקצר 'מחוץ לשורות', שיוקרן השבוע במסגרת פסטיבל דוקאביב נגב, תורג'מן מספר את סיפורו, את ניסיונותיו הכושלים להתגייס לצה"ל, את מאמציו להשתלב בעולם העבודה ואת המאבק שלו ושל אשתו להביא ילדה לעולם. "זה התלמיד הכי מיוחד שהיה לי", אומר המורה ברוך למצלמה, רגע לפני שהוא מתיישב בערב שירה בדימונה כדי לשמוע את תלמידו לשעבר מקריא משיריו.
היחסים של מור ולדמן עם ערד, עיר הולדתה, עברו שינוי מקצה לקצה. בילדותה לא אהבה את העיר, האשימה אותה בקשייה האישיים ועזבה אותה לאחר הצבא. עשר שנים לאחר מכן היא חזרה לעיר עם שלושה ילדים בעקבות משבר זוגי ואישי, ומצאה בה סביבה מכילה ותומכת לשקם בה את חייה. את מסע העזיבה והשיבה לערד היא מספרת בסרט הקצר 'בועה', שיוקרן גם הוא בפסטיבל דוקאביב נגב.
שני הסרטים הללו, ושלושה נוספים, נוצרו במסגרת פרויקט 'מראות' שמתקיים כבר ארבע שנים כחלק מהפסטיבל. במסגרת הפרויקט יוצרים מקומיים מפיקים, בהנחיית במאים מקצועיים, סרטים קצרים על דמויות מעניינות מעיירות הנגב. הדמויות המוכרות מהרחוב מככבות פתאום על המסך הגדול, ומגלות צדדים מרגשים שלא היו מוכרים עד כה. הסרטים של פרויקט 'מראות' מוקרנים בכל שנה בערב הפתיחה של הפסטיבל שמתקיים כבר חמש שנים בירוחם, ומתארח השנה גם במצפה־רמון, בערד, בחורה ובדימונה.
פרויקט מראות הוא רק חלק מהדיאלוג המבורך שמתקיים בין אנשי 'דוקאביב' לתושבי הנגב. דוקאביב הוא מוסד תרבותי שקיים כבר כמעט עשרים שנה, וביתו הראשי הוא סינמטק תל־אביב. בשנים האחרונות החלה עמותת הפסטיבל לקיים פסטיבלים נוספים בגליל ובנגב, מעבר לזה התל־אביבי, כדי להרחיב את קהל הצופים בסרטים התיעודיים. היציאה של הפסטיבל לפריפריה היא יוזמה ברוכה שנעשית תוך הקשבה תרבותית למחוזות שאליהם הוא מגיע. גם דוקאביב נגב וגם דוקאביב גליל שמתקיים במעלות־תרשיחא, מציגים מודל נכון להנגשה של מפעלי תרבות. הם לא מבקשים להקרין את המרכז על המסך של הפריפריה, אלא להתאים את המסך למקום שבו נערך הפסטיבל. 
