מדד הדמוקרטיה הישראלית ל־2018, שפרסמו בשבוע שעבר פרופ' תמר הרמן ואחרים, מציג את מצב מדינת ישראל בעיני אזרחיה. על פניו, הדתיים אינם אמורים להחזיק בהערכה מיוחדת, שונה מזו של שאר הציבור, באשר למצב מדינת ישראל. אך ממצאי הסקר, המפולחים גם בציר האמוני, מלמדים על קיומו של קשר חזק מאוד בין דתיות לאופטימיות: שיעור הדתיים המעריכים שמצב המדינה טוב או טוב מאוד (88%) כפול משיעורו בקרב חילונים. במקביל, שיעור החילונים הפסימיים, הסבורים שמצב המדינה רע או רע מאוד (18%), גדול פי תשעה משיעורו בקרב הדתיים. שתי הקבוצות חיות במדינות אחרות.
כשהישראלים מתבקשים להעריך את מצב הדמוקרטיה, רוב מכריע ממצביעי הבית היהודי סבורים שהמצב טוב או מצוין (78%), בפער משמעותי ממצביעי הליכוד (65%), ובפער תהומי ממצביעי יש עתיד, המחנה הציוני ומרצ (26%, 20% ו־10% בהתאמה). האם קיים בישראל איזון נאות בין הרכיב הדמוקרטי ליהודי? רוב הנשאלים משיבים בשלילה, למעט מצביעי הבית היהודי: למעלה ממחציתם (51.5%) סבורים שקיים שיווי משקל ראוי בין שני מרכיבי הזהות, לעומת מצביעי יהדות התורה מכאן (12%), והמחנה הציוני ויש עתיד מכאן (20% ו־31% בהתאמה). מצביעי הבית היהודי גם שבעי רצון מתפקוד חברי הכנסת, ונותנים אמון בפרלמנט שלנו יותר מכלל הציבור (47% מול 30%). האם יש שחיתות בהנהגה הישראלית? בקרב מצביעי ש"ס, יש עתיד והמחנה הציוני, 40%, 58% ו־67% (בהתאמה) משיבים בחיוב, אבל מצביעי הבית היהודי מאמינים במוסריות מנהיגי המדינה: רק 15% סבורים שההנהגה מושחתת.
מהו הסבר העומק לייחוד האופטימי של הדתיים? אפשר שהמפתח מצוי במישור הריאלי: הדתיים מעריכים שהמדינה מממשת את חזון השבט הלאומי־דתי, ולכן מרוצים מפועלה. החלטות השלטון וההתפתחויות החברתיות תואמות לרוב את העדפותיהם, ומקדמות את תפיסת הטוב שלהם.
ואולי מצב הרוח החיובי אינו נגזר מהעובדות אלא דווקא מתחושות רווחות באשר למעמדה המשתדרג של הציונות הדתית בחברה הישראלית. בטיפוסם של הדתיים בסולם ההנהגה הלאומית, הם חווים לראשונה לא רק שותפות במפעל הציוני אלא גם נינוחות של "בעל בית". האחיזה המתחזקת במוקדי ההשפעה בחברה – צבא, תקשורת, משפט, פוליטיקה – מתורגמת לתחושת הזדהות גבוהה ולהערכה חיובית של המציאות.
עוד אפשרות ממוקמת במישור התיאולוגי. הרוב הישראלי מפרש את המציאות בהתאם להתרחשויות הארציות ולכרוניקה החדשותית. מנגד, הציבור הציוני־דתי מחונך לראייה ארוכת טווח, על־היסטורית, שבמרכזה המטה־נרטיב של מדינת ישראל כמימוש חזון הנביאים. המעקשים בדרך, היומיום המיוזע, הם רק מכה קלה בכנף. הפרשנות האמונית־גאולית של חיינו הריבוניים היא אופטימית בהגדרתה. היא טוענת את הדתיים לא רק באנרגיות עודפות, אלא גם במשקפיים שעדשותיהם ורודות.
על הרקע החיובי הזה בולטת הנרגנות של הדתיים כלפי בית המשפט העליון. מידת האמון שלהם בו נמוכה ביותר, ועומדת על כשליש ממידת האמון של החילונים (25% מול 74%). לעומת זאת אמון הדתיים בממשלה חיובי באופן יוצא מהכלל, פי שלושה מזה של הציבור החילוני (64% מול 21%).
גם אם אפשר להבין את הפערים הללו על רקע מחלוקות עבר לגבי פסיקה בנושאי זהות, דומה שהגיע הזמן להבשלתו של שינוי. את מקומו הצנוע של "הכיסא הדתי" בבית המשפט העליון החליף ייצוג־יתר: למעלה מרבע מהשופטים במוסד החשוב הם דתיים. ראוי לציון גם הייצוג הבולט של השבט בשאר ענפי מערכות המשפט ואכיפת החוק – לשכת היועץ המשפטי לממשלה ומטה המשטרה (המפכ"ל היוצא הוא "הכי מגזר שאפשר"). דומה שיש כאן נקודת עיוורון של השבט בקריאת המציאות.
חוסר האמון בבית המשפט דחף את הדתיים (ואחרים) לקדם את חקיקת חוק הלאום בקיץ האחרון. ואולם, אם לדעת רבים מהדתיים מתקיים איזון נכון בין "דמוקרטית" ל"יהודית" (הסקר נערך לפני החקיקה) מדוע נחקק חוק יסוד שתוצאתו פילוג ומדון באשר לזהות המדינה? ומדוע מסרב השבט הדתי לעגן בחוק יסוד את עיקריה של מגילת העצמאות?
דוגמאות אלו, ורבות אחרות, מלמדות שנדרשת עדיין מלאכה של הפנמת העובדות ותרגומן לשינוי תודעתי. האופטימיות של השבט אמורה לשמש כוח בונה, נדיב, מכיל. הבולטות הגבוהה של הדתיים בזירה הציבורית נושאת בכנפיה אחריות לשמש קול ממלכתי, מרכזי, בטוח בעצמו, שאינו נגרר למחוזות קיצון. ישראל זקוקה לכך.
