ההתלבטות, צריך להודות, הייתה קצרה. כבר שנים יש לי תחושה שלא נכון ליהודי לדרוך על אדמת גרמניה, ואכן מעולם לא יזמתי נסיעה כזו. אבל לפני כחודשיים, כאשר הגיע הדוא"ל שבו הוזמנתי לראשונה לברלין, כדי להשתתף בכנס לרגל 70 שנות מדינת ישראל, לא נדרשו לי יותר מכמה דקות כדי להשיב בחיוב.
צביעות? אולי. נדמה לי שזה קשור יותר בסקרנות. גרמניה תמיד הרתיעה אותי, אך בו זמנית גם משכה אותי בקסם אפל לנסות להבין את הסיפור: מה יש בארץ הזו, בתרבות הזו, שמשך אליה כל כך הרבה יהודים? מה יש בה שגרם לה לשנוא את היהודים בחמת זעם מטורפת, עד כדי רצון להשמדה כוללת? ומה יש בה שגורם להרבה יהודים יקים, כמה מהם בני משפחת אשתי המנוחה, להתבטל עד היום בפני התרבות הגרמנית, וכאילו לשדר שגם אחרי הטבח שלא היה כמותו, עם הרוצחים נעלה מעם הקורבנות?
לא נדרשו יותר מכמה שעות כדי להרגיש שלפחות מבחינה אחת, ההגעה לברלין הייתה טעות גמורה. עצם ההימצאות בברלין והשיטוט ברחובותיה בהכרח מנרמלים את היחס למדינה הזו ולאנשיה. ברלין משדרת תחושה של עיר אירופית מן המניין, ממש לא "פלנטה אחרת": כרך יפה, מלא חנויות מטופחות, שביניהן גיליתי חנות ספרים ודיסקים בת חמש קומות. האנשים לא נראים מפלצתיים במיוחד, ובשום רחוב לא נתקלתי בסרטים אדומים שעליהם צלב קרס שחור. העוינות המיתית לגרמניה ולתושביה, שטיפחתי במשך כל חיי הבוגרים, נעלמה כלא הייתה במפגש הראשון עם ברלין הממשית. באותו רגע הבנתי שלא אוכל לחזור עוד לעוינות ההיא.
וזה לא שמאורעות העבר לא נוכחים בעיר: במרחק חמש דקות הליכה מהמלון שלי שוכן המוזיאון היהודי; במרחק 20 דקות, ממש למרגלות הפרלמנט הגרמני, שוכנת האנדרטה הגדולה לזכר היהודים שנרצחו – מורכבת ממאות מלבנים מובלטים שחורים, כמעין ארונות קבורה, ומתחת לאדמתה מרכז מידע על השואה. במרחק 20 דקות לכיוון אחר שוכנת האנדרטה לזכר הספרים ששרפו הנאצים ב־10 במאי 1933: חלון קטן משקיף לתוך חלל האדמה, וממנו נראים מדפים לבנים ארוכים של ספרייה גדולה, אבל אף ספר אין בה. בכל 10 במאי באים לכאן סטודנטים גרמנים לקרוא מן הספרים שנשרפו.
ברלין בהחלט זוכרת את עברה, כולל האתר שבו ישבה ועידת ואנזה לתכנון הפתרון הסופי, ומוזיאון לתולדות המשטר הנאצי, הממוקם באחד הבונקרים ששימשו אותו. ובכל זאת, יש תחושה שברלין זוכרת יותר את החומה ואת החלוקה בין מזרח למערב מאשר את תקופת היטלר. אם לתקופה הנאצית מוקדשים כמה אתרים מיוחדים, הרי חלוקת העיר בולטת ממש ברחוב. חמש דקות מן המלון שלנו – צ'ק פוינט צ'ארלי, האתר ששימש לחילופי מרגלים או סתם אזרחים תמימים בעיר המחולקת. לידו תערוכת רחוב המתמצתת את סיפור החומה, לידה כמה חנויות מזכרות מתקופת מסך הברזל, כולל מדי חיילים סובייטים, וגם מוזיאון גדול המוקדש לתקופה.
אפשר להבין את סדר העדיפויות של הברלינאים: בתקופת השואה הם היו בבירור "הרעים", בעוד בתקופת החומה, לפחות תושבי מערב העיר (שעיצבו את דמותה של העיר המאוחדת) היו "הטובים"'. יתר על כן: כל תושב בברלין ראה מול עיניו את החומה וחי את חלוקת העיר, אבל השמדת היהודים הייתה מדיניות שנקבעה בידי כמה אנשי ממשל, וגם ביצועה לא היה מוכר בהכרח לרוב תושבי העיר.
במטוס אל על, בדרך חזרה לארץ, היה לי ברור שהנסיעה הבאה לגרמניה כבר תהיה קלה יותר. מצד שני, אני לא זוכר נסיעה כלשהי לחו"ל שהרגשתי בסיומה שמחה כזו לשוב. הדלקת הנר הראשון של חנוכה בחנוכיית ענק מול שער ברנדנבורג רק חיזקה את התחושה הזו. מקומה של החנוכייה בישראל, לא בין עץ האשוח לשער הפרוסי הענק המאפילים עליה.
