בתחילת המאה השש עשרה הכריז האפיפיור ג'ובאני לורנצו מדיצ'י, ליאו העשירי, על הרחבה משמעותית בסמכותה המשפטית של הכנסייה, שאותה קיבלה לשיטתה מישו, לנהל את "אוצר הסליחות" על פני אדמות – האינדולגנציה, דהיינו שטרי המחילה שבעזרתם יוכל לפטור את עצמו מהעונשים על חטאיו. כדי לסייע לכנסייה בקשייה הכלכליים, ליאו הפך את שטרות המחילה לניירות ערך שנסחרו ברחבי אירופה כמטבע עובר לסוחר.
ליאו הנ"ל נמנה עם שורת אפיפיורים של תקופת הרנסנס שהביאו במו ידיהם ומעשיהם המושחתים לסיומה של ההגמוניה הקתולית, לעלייתה המטאורית של תנועת הרפורמציה בראשותו של מרטין לותר ולפיצול העולם הנוצרי. האפיפיורים הללו גילו אדישות מוחלטת והתעלמות מההתמרמרות ההולכת וגוברת על שחיתותם, אולם הם לא היו מסוגלים לשנות את המערכת הרקובה ולא היה בכך פלא, שכן היא זו שהולידה אותם. הם ראו עצמם בלתי פגיעים, מורמים מעם, שאיש אינו יכול להם. בסופו של דבר הובסו הם עצמם על ידי התנשאותם ועיוורונם למתרחש בשורות העם, וזכו לקבל מקום של (אי) כבוד בין אותם משטרים הצועדים יחדיו ב"מצעד האיוולת", ספרה המפורסם של ברברה טוכמן.
לא אחטא לאמת אם אומר כי מערכת המשפט והסדר הישראלית צועדת בנתיב די דומה לזה שצעדו בו האפיפיורים של ימי הביניים ומדי פרשה היא מתקדמת צעד נוסף אל תהום מסוכנת העלולה לפגוע לא רק בה עצמה אלא בכל רשויות החוק במדינה.
הודעתו של אדרי כי הוא מסיר את מועמדותו פטרה את ממשלת ישראל מהצורך להכריע האם למנותו חרף המלצות וועדת גולדברג. עד כה היה ברור כי אף שלוועדה מעמד מייעץ בלבד – לא להישמע להמלצתה הוא בבחינת It's not done. אלא שעצם העובדה שהאפשרות להמרות את פי הוועדה עלתה כאפשרות מעשית, מהווה כשלעצמה תפנית משמעותית. הממשלה עמדה לרשום את אי הציות הראשון להחלטה מעין שיפוטית של אחד מ"שומרי הסף" ולצעוד את הצעד ראשון במסע הארוך, ההכרחי והמסוכן כאחד, אל עבר החזרת מערכת המשפט, החוק, הסדר והביקורת למקומה הנכון כמו שהייתה בחזונם של אבות האומה. אם זה לא קרה הפעם – אין ספק שלא ירחק היום וזה יקרה אף יקרה.
מרבים לדבר על "המשפטיזציה" שאחזה בכל מערכות חיינו. מטבע הלשון שטבע אהרון ברק, נשיא בית המשפט העליון שהפך למיתוס, "מלוא כל הארץ משפט", אחז בציבור בלפיתת קומיקטה וחדר אל כל הדרגים. כך למשל, ביקורת המדינה, מאז ניתנה בידיהם של שופטים בדימוס בימי מרים בן פורת, הפכה עצמה מכלי בקרה חסר שיניים לכוח שיפוטי במובנים רבים. זה צעד חיובי לעצמו אלמלא החלו המבקרים לחבר דו"חות שנראו יותר כמכוונים כלפי התקשורת מאשר בקורת עניינית ורצינית. הגדיל לעשות מיכה לינדנשטראוס באותו דו"ח הזוי שחיבר על השריפה בכרמל. לפתע צצו ועדות איתור, מינוי והצבה למיניהן, שריכזו בידיהן עוצמה בלתי מבוטלת ויכולת הכרעה בקבען גורלות של אנשים שכל שאיפותיהם היו לעבוד לטובת הציבור.
פרופסור אהרון ברק הוא ללא ספק משפטן דגול, פילוסוף ומהפכן משפטי הנערץ ומוערך בעולם כולו. אולם כיום נראה כי ממשיכי דרכו, גם בבית המשפט העליון, הרחוקים כברת ארץ מרמתו, הקדיחו את התבשיל כאשר לא הבינו כי הניסיונות לשכלל את התפיסה ההוליסטית המשפטית שלו ולהנחילה גם במקומות שבהם אינה צריכה להיות, תקום בסופו של דבר כגולם הקם על יוצרו ותחסל אותה על צדדיה הטובים והרעים כאחד. זו הסכנה האמיתית.
ממש כשם שליאו העשירי הביא לקריסת הקתוליות, עלול המרד לפגוע גם באותם מרכיבים חיוביים שאכן נועדו להילחם באופן אמיתי בשחיתות ולכונן מערכת ציבורית נקייה וטובה.
ספק אם הנשיא ברק עצמו חלם שהמהפכה החוקתית שיצר תתרחב ותשתלט על כל חלקה טובה בחיינו. הוא אמנם אמר בזמנו כי "למשפט אין גבולות, כל התנהגות אנושית היא נשוא למשפט, אין תחום שבו אין משפט". אבל בשנים האחרונות, אולי משום שחש בסערה, הבהיר וסייג כמו למשל בריאיון שערכתי איתו ב"מקור ראשון" לפני שנתיים וחצי, שבו אמר: "לא הכול שפיט, אבל מספר העניינים הבלתי שפיטים צריך להיות קטן. המשפט בכול, אבל המשפט אינו הכול, יש ערכי מוסר ודת נוספים".
ראו לאן הגענו: היום כבר איננו יכולים להחליט האם פגישת לובינג של מועמד לתפקיד בכיר היא שחיתות או שמא מעשה מקובל, שהרי מי אינו עושה זאת? בדידי הווה עובדה כאשר מועמד לבית המשפט העליון ביקש ממני לדבר בו טובות באזני חברי הוועדה לבחירת שופטים. האם העסקת בניהם ובנותיהם של שופטים כמתמחים אצל חבריהם הבכירים היא נפוטיזם מחליא או שמא אין בה כל פסול? האם כל חולשה אנושית אמורה לפסול אדם לכל תפקיד או שמא יש מקום גם לדון במכלול תכונותיו ולבחון רק שאלה אחת – האם הוא ימלא את התפקיד בצורה ראויה שתועיל לעם ולמדינה?
מה שקרה הוא שערכים שהיו אמורים לבטא התנהלות תקנית ונאותה הפכו לביטויי גנאי. כך למשל המלה "טהרנות" שהיא אחותה הגרוטסקית של המלה "טוהר", האמורה לייצג מידות נאותות, ערכים נשגבים ונקיות מעש. שמירת יסודות החוק הפכה למלה נלעגת אחרת: "משפטיזציה" ו"אנשי שלטון החוק" הפכו ל-"כנופית שלטון החוק" בפי מתנגדיהם.
הגולם קם על יוצרו. השאיפה למערכת נקייה משחיתות הפכה בידי כלי השרת הברקיים וחיות הקודש המשפטיות למערכת של חיפוש מעידות ודייג פגמים. היא נתנה כר פעולה חופשי ורחב לכל הסוגים של חיסול חשבונות אישיים, מלשינויות שווא ו"תפירת" תיקים כאשר היא אפשרה לכל שביב מידע להביא מיידית ל"בדיקה" ובכך לפסול באופן גורף ומיידי מועמד מוצלח ככל שיהיה, להציגו כמושחת", ולהכריז כי מינויו "פוגע באמון הציבור".
אין להתפלא, אפוא, שהיום מורדים באותן מוסכמות שנטמעו במערכות חיינו ומסרבים לקבל את הכללים. השינויים בהרכב בתי המשפט שבהם מתפארת השרה איילת שקד, העימותים עם הפרקליטות שהרגילה אותנו לחשוב "ברקית", האמירות של השר בנט אודות פחדם של החיילים מהפצ"ר יותר מאשר מהאויב או ההתקפות הבלתי נגמרות על בג"ץ – כל אלה הם הסממנים של אותו מרד שהמערכת הציבורית רדופת ה"משפטיזציה" הרוויחה ביושר.
גישת "הכול משפט" של אהרון ברק היא מסוכנת לא רק מפני שהיא מונעת מהטובים ביותר לשרת במשרות ציבוריות ומנציחה את הבינוניות, היא מביאה למצב שבו חזות הכול היא חיפוש פגמים ומעידות של כל מועמד בתירוץ של "אמון הציבור העלול להיפגע".
במקרים רבים לא מבינים אותם אנשים, המרכזים עוצמה כה גדולה בידם, כי דווקא הם והחלטותיהם הם הגורם מספר אחת לאובדן אמון הציבור. הגענו למצב שבו קצה נפשו של השלטון בהתערבות הבלתי נסבלת בהחלטותיו, אחת לאחת, כשאימת הבג"ץ הפכה להיות המדד הראשי בקבלת ההחלטות. הקריאות לביטול מוחלט של הוועדה עצמה כבר נשמעות בקול והן רק ההתחלה.
הסכנה היא שאותו חוסר ההבחנה בין הטוב והנכון לבין המוגזם והמופרך, ישלוט בכיפה והאנרכיה תשתולל במערכות חיינו. את זה, גם המבקרים החריפים ביותר של השיטה, ממש לא רוצים.
