על פתיחתו של מבצע צבאי חשוב האפילה בשבוע שעבר מחאת הנשים נגד אלימות, בעקבות מקרי רצח רבים של נשים השנה, שניים מהם בשבועות האחרונים. המחאה עוררה הרבה כותרות והרבה סערות, אך בעוד כולם עסוקים בארגוני הנשים ובאג'נדה שלהם, או באיסוף נתונים על רצח נשים בארץ ובעולם, אני תהיתי על עצם השימוש בכלי השביתה.
לא מפתיע בעיניי שארגוני הנשים בחרו בכלי הזה. במציאות הישראלית הוכחה השביתה ככלי יעיל באופן חסר תקדים. החיים בישראל רצופים שביתות, ואיום בשביתה כללית משיג להסתדרות כמעט כל מה שהיא מבקשת. אין פלא, אם כן, שארגוני הנשים חיזרו אחרי יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן, כדי שיכריז על שביתה כללית במסגרת מאבקן. ניסנקורן נענה חלקית, אבל רשויות מקומיות, ארגונים ועסקים רבים – ובהם רשות שדות התעופה, התאחדות המורים, אוניברסיטת תל־אביב, האוניברסיטה הפתוחה, האוניברסיטה העברית וכן עסקים פרטיים כמו גוגל, סופר פארם ו־yes – החליטו לתמוך בשביתה והכריזו שעובדות המבקשות לשבות יוכלו לעשות זאת בשכר מלא.
על ההתלהבות הצדקנית שפך מים צוננים נציב שירות המדינה החדש, דניאל הרשקוביץ. הוא הודיע שעובדי מדינה המבקשים לשבות רשאים לעשות זאת, אך על חשבונם. ממכסת ימי החופש של עובד שובת ינוכה יום חופש, או ששכרו ינוכה בגין יום העבודה שהחסיר. הרשקוביץ ספג כצפוי ביקורת רבה, וספק בעיניי אם הנחיותיו אכן ימולאו כלשונן במגזר הציבורי. אבל הצדק היה איתו.
ארגון פרטי שהחליט לתמוך במחאה ולאפשר לנשים לשבות על חשבונו זכאי למחמאות וברכות. ארגון ציבורי לא רשאי לעשות כן. הכסף שמממן את העובד השובת הוא ציבורי, והארגון אינו רשאי להחליט להעניק יום חופש במתנה לעובדים, גם אם המטרה ראויה. לא ברור באיזו סמכות התירו הארגונים הציבוריים לעובדיהם לשבות, אבל מי שחושב שחלוקת כספים של אנשים אחרים הופכת אותו לאדם מוסרי – אינו מבין מוסר מהו.
השימוש בנשק השביתה נפוץ בישראל עד כדי כך שאיש כבר אינו עוצר לתהות על נחיצותו או מוסריותו. האמת ראויה להיאמר: שביתה היא כלי קיצוני, משום שלעובדים שזכויותיהם נפגעו יש דרכים חוקיות ומשפטיות רבות לנקוט בהן, הרבה לפני שביתה. היא גם כלי אלים, מכיוון שמשפט העבודה בגרסתו הישראלית מעניק לעובדים הגנות מרחיקות לכת בזמן שביתה, ומשית את כל העלויות על המעסיק.
בזמן שביתה, העובדים השובתים מוגנים מפני פיטורין ומפני תביעות נזיקין על נזקים שנגרמו לעסק בגלל השביתה. למשל, יצואנים שתוצרתם מתעכבת בנמל בגלל שביתת ועד העובדים, אינם רשאים לתבוע את העובדים או את הנמל על הנזקים שנגרמו להם (במרבית המקרים). גם המעסיק מוגבל מאוד ביכולתו לפעול מול עובדים שובתים, ואינו רשאי למתן את נזקי השביתה באמצעות העסקת עובדים חלופיים או ניוד עובדים ממחלקה אחרת כדי להשלים את העבודה. שביתה היא נזק כלכלי אמיתי לבעלי העסק, אובדן הכנסות נטו. במגזר הציבורי, שביתה היא נזק כלכלי לציבור. בניגוד למעסיק, העובדים עצמם כמעט אינם משלמים מחיר על השביתה. הנזק היחיד הנגרם לעובדים הוא ניכוי השכר בגין ימי השביתה, וגם זה לא תמיד קורה.
גם אם יש הצדקה לייצר מערכת דרקונית כל כך, הגובה מחיר גבוה מהציבור ובעלי העסקים, בשם הגנה על זכויות העובדים – אין שום הצדקה לנוהג של שביתת הזדהות, שבה עובדים שובתים וגורמים נזק למעסיקם בגלל סכסוך עבודה המתקיים במקום אחר, ואינו קשור בדבר לתנאי עבודתם שלהם. שביתת הזדהות היא לכל הפחות מפוקפקת מוסרית, ובמקומות רבים בעולם גם אסורה חוקית. מאבק ארגוני הנשים העלה את המתיחה המוסרית הזאת לרמה חדשה, והפך את נשק השביתה לכלי למאבקים חברתיים שאין להם דבר עם יחסי עבודה. ואין לדבר סוף.
טוב עשה הרשקוביץ כשהבהיר ששביתה משמעה אובדן שכר. מי שבוחר להיכנס למאבק חברתי צריך להיות מוכן לשלם על כך מחיר, ואין לי ספק שנשים רבות היו מוכנות לשלם את המחיר הזה. אבל נדיבות של פוליטיקאים ובעלי תפקידים במערכת הציבורית על חשבון הציבור היא נדיבות מזויפת. היא לא עולה להם דבר, רק לציבור הישראלי.
