התדמית הציבורית של שר הביטחון לשעבר, אביגדור ליברמן, קשורה לרוב בענייני כוח, עוצמה, נחישות וחדות המסר. זו כנראה הסיבה המרכזית שהאמירה שלו, שצוטטה בשבוע שעבר, לפיה פורום מטכ"ל בצה"ל מתנהל כמו ארגון 'שלום עכשיו', לא הפתיעה אף אחד ונתפסה כביטוי אותנטי לדמותו – חרף העובדה כי הוטל בה מום מסוים בתקופת כהונתו כשר ביטחון שנחשב זהיר ושקול.
כנראה שליברמן עצמו הוציא את ההדלפה כדי להשיב את הרוח למפרשי התדמית הקשוחה שנפגעה ולעגן עוד יותר את מהלך ההתפטרות. ההתבטאות גררה תגובות מגוונות שכמובן נפלו כולן קורבן לשיח הפוליטי השטוח, ואולי גם לכוונת המחבר. היה מי שטען כי ליברמן פוגע בצמרת צה"ל ולמעשה יורק לבאר ממנה לגם בעת כהונתו כשר ביטחון. אחרים התקוממו על הזלזול המשתמע שהיה בדברי מנהיג 'ישראל ביתנו' בתנועת 'שלום עכשיו'. אבל, מבין מכלול ההתייחסויות השונות שנועדו לשרת צורך ציבורי-פוליטי זה או אחר, נשתכח העניין עצמו. ויש אחד כזה.
הדברים של ליברמן נאמרו במסגרת הדיונים שהתקיימו בצה"ל תוך כדי ניהול סבב הלחימה הקצר שהתנהל מול התנועה לפני שבועות אחדים, במסגרתו ספגה ישראל ירי של מאות רקטות לשטחה, והסתפקה בתגובה מוגבלת באופן יחסי שהובילה, גם בלחצו של נתניהו, לסיום הסבב ולחזרה למסלול ההסדרה עם חמאס. מבלי לנכוח בדיון עצמו, סביר להניח כי ליברמן ביטא באמירה שלו לא רק את הזהות הלוחמנית שלו, אלא גם תסכול מסוים שאולי מסביר גם את הפער שבין תפיסת עולמו המוצהרת האקטיביסטית ובין התנהלותו המתונה במשרד הביטחון, שלא נבע רק מהמתח שלעולם קיים בין המצוי ובין הרצוי.
כדי להמחיש את התסכול הזה אפשר להיזכר בסדרה האמריקנית 'הבית הלבן'. באחת הסצנות שהועלתה, ולא במקרה, ברשתות החברתיות מייד לאחר סיום סבב הלחימה 'החמוץ' עם חמאס, נראה נשיא ארה"ב מכונס לדיון עם הצמרת הביטחונית האמריקנית זמן קצר לאחר שהתרחש אירוע ביטחוני-טרוריסטי במזרח התיכון. בכירי הצבא מגיעים לדיון כשבאמתחתם 'תגובה לפרוטוקול', מסוגה הופעלה בעבר. לא יותר ולא פחות. על כך יוצא קצפו של הנשיא שמפנה שאלה נוקבת לצמרת הביטחונית לגבי ערכה האמיתי של התגובה המוצעת. תגובתו המגומגמת של הפורום הביטחוני כי החלופה הספציפית נבחרה משום שזה הדבר שתמיד נעשה, מביאה את הנשיא לשגר את המומחים להכנה מחודשת של שיעורי הבית, ולבצע את הפעולה המשמעותית ביותר שבן אנוש יכול לעשות, קרי – לחשוב מחדש.
הקטע הזה מתוך תוכן הטלוויזיה הוא לכאורה מדומיין אבל קולע בדיוק רב לניתוח מערכת היחסים בין דרג מדיני וביטחוני. הדרג המדיני הוא זה המנסח את קווי המתאר של המדיניות ברמתה הגבוהה ביותר שנקראת 'אסטרטגיה'. הדרג הצבאי נדרש לפרש ולהפנים את הרמה האסטרטגית הזו, ובעיקר לתרגם אותה למסגרת רעיונית-תפיסתית שבכוחה לקדם אותה, תוך שימוש במכלול הכלים הטקטיים העומדים לרשותו, כמו חיילים, טנקים, מטוסים, סייבר, צוללות ועוד.
בהקשר הנוגע לרצועת עזה, הדרג הצבאי מפרש נכונה את האסטרטגיה של הדרג המדיני. הוא ער לכך שהדרג המדיני חותר מטעמים שונים ובחלקם מוצדקים, לשימור נוכחות חמאס ברצועה כגורם שלטוני. הוא גם מודע לכך שמשמעות הדבר היא קיום עימות מתמשך בין ישראל לבין חמאס, ומפנים שהדרג המדיני הוא זה ששולט בגובה הלהבות.
לאורך כל שנות העימות עם חמאס, מאז תפס את השלטון בעזה בשנת 2007, ניהל צה"ל את הקונפליקט שבין עניינו של הדרג המדיני בשימור נוכחותו של ארגון הטרור ברצועה ובין ההכרה במאבק עמו. גישה זו הובילה אמנם ליציבות ביטחונית יחסית, אבל גם לקיבעון מחשבתי אופרטיבי מאחר וארסנל התגובות של צה"ל לאירועים ביטחוניים חריגים המתרחשים ברצועה הוגבל לשני מצבים בלבד: האחד, כיבוש מלא של רצועת עזה ומיטוט שלטון חמאס; והשני, הפעלת חיל האוויר לטובת השמדת מתקני טרור, חיסול ממוקד של בכירים ונטרול משגרי רקטות.
מאחר והאפשרות של כיבוש מלא של הרצועה הוכרזה 'בשקט' כבלתי רלוונטית בהינתן עניינו של הדרג המדיני, הצטמצם צה"ל למסגרת חשיבה אופרטיבית חד-גונית שהתבססה על הפעלה מרחוק (בעיקר מהאוויר) של הכוח, בצד הסתמכות על מערכות ההגנה האזרחיות בדמות 'כיפת ברזל'. מציאות זו נלמדה היטב ע"י חמאס ואפשרה לארגון לנקוט מול ישראל, בייחוד בשנה האחרונה, בגישה של הליכה על הסף, על רקע המאמצים להקל על הסגר המוטל על הרצועה.
התוצאה המצטברת היא שחיקה ברמת ההרתעה של ישראל, אך לא במובן המקובל בשיח הציבורי הרואה בהרתעה הצבאית כעניין העומד בפני עצמו. האסטרטגיה של הדרג המדיני סימנה, אמנם, את ההסדרה כחלופה שבכוחה לארגן את מערכת המתחים בין הצורך בשימור שלטון חמאס לבין ההכרח בצמצום ממדי הקונפליקט מולו. אבל נראה כי מגבלת החשיבה האופרטיבית נטלה מהדרג המדיני כלי חשוב במסגרת המאמץ לשיפור מתווה ההסדרה במסגרת המשא ומתן העקיף שהתנהל מול חמאס, ובעיקר את האפשרות לשלול ממנו את יכולת ההליכה על הסף, אשר הביאה לערעור המציאות הביטחונית בעוטף ואולי גם לכרסום בדימוייה של ישראל בעיני אויביה.
כך, אם כן, נוצר מעגל קסמים שבו נלכדו גם יחד הדרג המדיני והצבאי. היעדרן של חלופות מבצעיות לא רק שהגביל את חופש התמרון של הממשלה, אלא גם ניתב את צמרת צה"ל עצמה להטיל בלעדית את יהבה על מסלול ההסדרה המדיני ולהמליץ על סיום סבב הלחימה. דומה, כי לכך כיוון ליברמן בדבריו על הנהלות פורום מטכ"ל. אם נחזור לסצנה מסדרת הטלוויזיה האמריקנית ולרגע השיא הדרמטי בו שולח הנשיא את הגנרלים שלו לעבודת חשיבה נוספת, הרי שבאופן עקרוני הדרג המדיני רשאי לצפות מזה הצבאי להציג בפניו חלופות פעולה אופרטיביות שעשויות לשרת את יעדיו האסטרטגיים, גם אם לא ישתמש בהן לבסוף, ולו כדי להפוך את תהליך קבלת ההחלטות בנושאים הביטחוניים לטוב יותר ומקצועי יותר. בה בעת, כמי שנושא באחריות הבוללת לביטחון המדינה ואזרחיה, צריך הדרג המדיני להיות מסוגל גם לתבוע ולדרוש זאת מגורמי המקצוע הביטחוניים.
