מחאת הנשים הוציאה השבוע לרחובות עשרות אלפי מפגינים. כלומר, בעיקר מפגינות. סביר להניח שמרבית אזרחי ישראל, נשים וגברים כאחד, הם נגד אלימות כלפי נשים, ובכל זאת – המחאה שהגיעה לאחר מקרי הרצח המזעזעים של נשים שייכת בעיקר לנשים. זה מצער, אבל כנראה לא כל כך מפתיע. בחברה הישראלית של ימינו אנשים לא יוצאים להפגין אלא אם זה נוגע לכל אחד מהם באופן אישי.
קחו למשל את מחאת יוצאי אתיופיה בשנת 2015. אלפי בני העדה האתיופית שטפו את הרחובות במחאה על האלימות המשטרתית והגזענות שלדבריהם הם חווים. ההפגנות הפכו לחסימות כבישים ואז להתנגשות אלימה בין המפגינים למשטרה ולא ירדו מכותרות העיתונים במשך ימים. המחאה הזו עסקה בגזענות ובהשתלבותם של יוצאי העדה באתיופית בחברה. לכאורה, מדובר בנושא שאמור לסחוף מאות אלפי אזרחים ישראלים מכל העדות והמגזרים, שהרי מי מאיתנו לא מתנגד לגזענות ותומך בשילוב העדה בחברה? אבל זה לא קרה, וכמעט בלתי אפשרי למצוא פרצוף לבן בצילומים מאותן הפגנות.
גם במחאה שעוסקת בחטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן לא נראתה סולידריות רבה בין המגזרים השונים. העדויות שנחשפות אט-אט בנוגע לחטיפת הילדים הצליחו לזעזע בשנה האחרונה את המדינה כולה. גם כאן, התקשורת סיקרה (ועודנה מסקרת) את הנושא בהרחבה ונדמה שלאחר שנים רבות הנושא סוף-סוף זוכה לטיפול לו הוא ראוי. פרטי הפרשה לא חדשים, אך במשך זמן רב החברה הישראלית סירבה להאמין שמקרי חטיפה שכאלו הם חלק מההיסטוריה של כולנו. כעת, בין היתר בעקבות המחאה, נדמה שאיש איננו יכול להישאר אדיש לנושא. ובכל זאת, נראה אתכם מוצאים בהפגנה מישהו שלא קשור לנושא באופן אישי. תמיכה ציבורית יש בשפע, אבל לצאת להפגין? זה לא.
החברה הישראלית כל כך מפולגת שגם שכשאנחנו כבר מסכימים על משהו, אנחנו לא מוכנים להטות כתף ולהצטרף למגזר האחר. זו אולי התמצית של הבעיה הישראלית. אנחנו נוהגים לומר "כל ישראל ערבים זה לזה". ובכן, זה כבר לא ממש נכון. אולי יהיה מדויק יותר לומר "כל ישראל דואגים רק לעצמם".
הפגנות ומחאות הן דרכו של ציבור להביע בפני הממשלה והכנסת את מורת רוחו בנושאים מסוימים. הפגנה לא צריכה להיות עניין של מגדר או צבע עור, אלא קרב על הערכים שנרצה שיעצבו את החברה בה אנחנו חיים. איזו סיבה יש לישראלי לבן שלא להצטרף למחאת בני העדה האתיופית נגד גזענות? מדוע שלא יצטרפו גדודי אשכנזים לאחיהם התימנים במחאה על חטיפת הילדים? ומה מונע מגברים להצטרף למחאה נגד הטיפול הממשלתי באלימות כלפי נשים? לאף אחת מהשאלות הללו אין תשובה מספקת.
יש רק מחאה מגזרית אחת שהצליחה לשבור את מחסום האדישות, ובניגוד למחאות האחרות שמוזכרות כאן, זו דווקא מחאה שלא נמצאת בלב הקונצנזוס הישראלי – מחאת הלהט"ב. כבר עשרות שנים שהקהילה הגאה נאבקת למען זכויות חבריה ובשנים האחרונות חל מפנה מרענן כשלהפגנות ולמצעדי הגאווה הצטרפו גם נשים וגברים הטרו-סקסואליים האוחזים בתפיסת עולם ליברלית ומאמינים שמשפחות חד-מיניות הן דברי טבעי ושלמדינה אסור להתערב בנושא. זהו מקרה ייחודי של הצטרפותם של ישראלים רבים למחאה שלא נוגעת אליהם באופן ישיר, מלבד האמונה בצדקת הדרך וההזדהות עם הערכים שהמחאה מייצגת.
אבל גם החיבוק שהקהילה הגאה מקבלת מהציבור הוא לא מובן מאליו, אלא תוצאה של מחאה ארוכה ומתישה שעדיין נמצאת בעיצומה. בניגוד למחאה הגאה, למחאת הנשים אין זמן לחכות שגם הגברים יצאו לרחובות. כל יום שעובר מבלי שהמחאה משיגה את מטרתה, הוא עוד יום שיכול להסתיים כשכותרות מהדורות החדשות ידווחו על רצח נוסף של אישה על ידי בעלה. בניגוד למחאות אחרות, התמשכותה של מחאת הנשים היא סכנה אמתית לחיי אדם.
