ביקיצה מאוחרת במיוחד, בזמן שפריז ואחוזי התמיכה בו עולים באש, התיישב אתמול (ב') עמנואל מקרון ונאם בפני האומה הצרפתית. בניגוד לסגנון דיבורו הרגיל, האגרסיבי מעט, הפעם הנשיא דיבר בנעימות, התנצל בפני מי שנפגעו מדבריו, ולקח אחריות על כך שלא הבין במדויק את הזעם כלפיו ואת הקושי שחווים אזרחי המדינה, במיוחד משפחות וקשישים.
במהלך השבועות האחרונים של המחאות האלימות ברחבי צרפת, לא נשמעה מפיו של נשיא המדינה עמנואל מקרון מילה פומבית אחת. רכבים בערו, אנדרטאות לאומיות הושחתו וחנויות נבזזו, אבל בנקאי ההשקעות בדימוס נעלם מעין הציבור. תחילה הוא טס לפסגת G20, עוד כנס בינלאומי שבו היה יכול להתגאות בתוכניות המדיניות הפרוגרסיביות שלו ובגלובליזם המקיף שבו הוא דוגל. אך גם כשנחת וחזר לפריז, המשפטים היחידים שיצאו מארמון האליזה היו מילים לקוניות שפרסם משרדו.
בנאומו אתמול קיווה הנשיא לשנות את המגמה ולרצות את "האפודים הצהובים", הארגון האחראי לכל הבלגן – מבלי להזכיר את שמו אפילו פעם אחת. מקרון הכריז על שורה של צעדים, שתומכיו סבורים כי ייתנו מענה לבעיות האמיתיות של אזרחי צרפת מהמעמד הבינוני והנמוך: העלאת שכר המינימום במאה אירו כל חודש לשנה הקרובה , "ללא עלות למעסיקים", ובאותו זמן קיצוץ במיסים לחברי המעמד הנמוך ותשלומי שעות נוספות.
אך אם מסתכלים על הצעדים במכלול, ואם מבינים את הסיבות שהביאו מלכתחילה למחאה העממית נגד נשיא שניצח במערכת בחירות פופוליסטית במיוחד – הרי שמה שמקרון עשה בנאומו, במקרה הטוב ביותר, זה לדחות את הקץ בכמה חודשים, ולוודא שכאשר יגיע – הוא יהיה אפילו חמור יותר.
כזכור, האפודים הצהובים יצאו לרחובות לראשונה בעקבות היטל הפחמן הגבוה שהיה עתיד לחול בפתח שנת 2019. מס כזה היה פוגע קשות במיוחד באזרחים במעמד הנמוך, בתקופה שבה צרפת סובלת מכמעט תשעה אחוזי אבטלה (21.5 אחוזים בקרב צעירים) ומגיעה בקושי לשני אחוזים בצמיחת תמ"ג. גם אם האזרח הפשוט שיצא לשרוף רכבים לא הבין את הדקויות הכלכליות, הוא חווה על בשרו את הקשיים שבאו כתוצאה מכך – ודרש שינוי.
גם לאחר שעליית המס נדחתה, בתחילה לשישה חודשים ואז לשנה שלמה, המחאה המשיכה ועברה מהנושא הצר הזה לזעם רחב יותר, גם על יוקר המחיה וגם נגד האיש שהואשם בהרעת המצב הכלכלי, כלומר מקרון. אך הנשיא, בצעד זול ופופוליסטי, הכריז על צעדים שלמעשה רק יחמירו את המצב.
עוד לא הומצאה דרך להעלות משכורות באמצעות כספי ציבור ובאותו זמן לקצץ במיסים, בלי להעלות את גירעון המדינה. ובצרפת כבר קיים גירעון חמור. החוב הלאומי עלה ליותר מ־100 אחוזים מהתמ"ג, אף שניתנו הבטחות לאיחוד האירופי על אחריות תקציבית. זהו מהלך גרוע וחסר אחריות במיוחד.
כולנו מכירים את הסיפור המפורסם על מארי אנטואנט, שבתגובה למחאות האיכרים הצרפתים על יוקר המחיה נפנפה את ידה בביטול ואמרה "אם אין לחם שיאכלו עוגות". העובדה שאין כל אזכור היסטורי לכך שהיא אכן אמרה את הדברים, לא הפריעה לסיפור הזה לעבור מדור לדור ולהפוך לסמל של אטימות שלטונית למצוקת העם (אגב, בצרפתית הביטוי הוא לא עוגה אלא בריוש).
כשחושבים על האמירה הזו, מגלים שהיא אכן מבטאת את דרך החשיבה של האנשים בחלונות הגבוהים. כשיושבים בארמון, הכל נראה פשוט יותר. אם אין מספיק לחם במאפיות אך מיני מתיקה כן נמצאים שם, כל מה שצריך לעשות זה להכריז שכאשר נגמר הלחם, מחיר הבריוש ירד לזה של כיכר לחם – וכך ממילא תמיד יהיה לעניים מה לאכול. אלא שבעלי המאפיות, שהבינו קצת יותר טוב את הרעיון הבסיסי של ההיצע והביקוש, פשוט הפסיקו למכור בריוש כמעט לחלוטין, ונמנעו ממצב שבו יצטרכו למכור אותו בהפסד. כך הרעבים נותרו רעבים, וראשיהם של האריסטוקרטים התגלגלו זמן קצר לאחר מכן במורד רחובות פריז.
אז מקרון הוא לא אנטואנט, והוא לא צפוי לעמוד בקרוב מול גיליוטינה. אבל המסר של הסיפור ההיסטורי הזה הוא שכאשר מנהיג שמעמדו רעוע מכריז על צעדים לטווח קצר כדי לכסות על בעיות לטווח ארוך – סופו לא יהיה מזהיר.
וכל זה עוד לפני הדיון בכך שמובילי המחאה נגד הנשיא לא נשמעים מרוצים בכלל מהצעדים שהוכרזו. עדיין לא ברור בדיוק מה יעלה בגורלן של האפודים הצהובים, אבל מסתמן שהאזרח הצרפתי הזועם עוד לא קיפל את האפוד והחזירו לתא הכפפות.
