אני זוכרת כשעוזי חיטמן מת.
זה קרה באמצע ירח הדבש שלי, שכבר כתבתי עליו בעבר שהיה ירח המרור שלי – ולא בגלל הפרטנר שלי שהיה ונשאר האביר על הסוס המנומר, אלא בגלל בחירת הלוקיישן הכושלת. טרק בנפאל, כאילו שלא חשבתי שמוצ'ילה זה סוג של כלב, עד שהכרנו. הגענו לשם בטיסה עם יותר כיסי אוויר מאשר מטוס, ונחתנו על אדמת הקודש קטמנדו. הרגליים שלי, ושל הדיילת שהתיישבה לידי והצטלבה כל הטיסה, עדיין רעדו. הייתה לנו שעה לשבת וסוף־סוף הרשיתי לעצמי לבכות. עצרנו את המונית במקום הראשון שנראה שיש בו מים חמים ומהר רצנו לבית חב"ד כדי לאכול משהו ולהחזיר אותי לשפיות. פגשתי שם את ספי, שהכיר אותי מהבית בתל־אביב ונעץ בי מבט של "מה פרח יפה כמוך עושה במקום המסריח הזה, במקום בסירחון הרגיל של פארק הירקון". הוא הביא לי פחמימה מרוחה בשוקולד השחר והציל אותי.
במוצאי שבת שוב הלכנו לבית חב"ד, והפעם כדי לשלוח מייל מההוטמייל לכל החברות. לא היה פייסבוק (אילו ימים אכזריים), אז פרקתי את רגשותיי על קובץ וורד ועשיתי שלח. אחר כך נכנסנו ל־nrg, ושם קראנו את הבשורה – עוזי חיטמן מת. עבורי, עוזי היה הרבה יותר פרפר נחמד מאשר דודו זר. היה לו המון אור בעיניים ושמחת חיים.
והשבוע הצטרף אליו יגאל בשן. וכאן המקום להתוודות שלהקת הבנים מספר אחת של חיי, לפני היי פייב, הייתה הופה היי.
מבחינתי, הסדרה הופה היי היא החופש הגדול עצמו. למרות שהיא כנראה שודרה במהלך כל השנה, הפרק שאני הכי זוכרת הוא הפרק שהם מופיעים מול בריכה ודולפינים – שזה מבחינתי קיץ ממש.
איזו סדרה מהממת היא הייתה. כזאת שמחה, ישראלית. וכל אחד חלם שרק תהיה לו עיזה ושנקרא לה לילוש, אבל בסוף הסתפקנו בחברה כזאת. אז נכון, היה משבר, ובמקום לילוש הגיע הכלב דום־דום. נפרדנו מהאמריקאי ומעוזי. אבל הכול היה שווה בשביל שאהרון פררה יצטרף לקאסט. עוזי ויגאל היו בלתי מושגים, יונתן מילר הוא יותר הטיפוס של חובבות העולים החדשים, לאבי דור הייתה יותר מדי שמחת חיים, אבל פררה היה האהבה הראשונה שלי. נשבעת לכם שהייתי מתפללת שנתחתן, ולדעתי אני המאזינה הכי אדוקה לתוכנית הרדיו שלו מאז ועד היום.
אהבתי בסדרה הזאת את הכול. אלוהים אדירים, יש לי ספר שלה עד היום. אהבתי את הפלייבק הנסלח. את צילומי הילדים הכעורים מהקהל. את התחכום של הדמויות השונות. הופה ספי ריבלין שם משקפיים הוא דמות אחת, מוריד ושם כובע – דמות אחרת. וגם אין לשכוח את הופעת האורח של האחיות יוספי הבלתי נשכחות. סדרת מופת שהשפיעה עליי.
והיה גם הפסטיגל. כי בקנה מידה של אז, מדובר היה בעומר אדם של שנות השמונים. עוד הרבה לפני הימים של ההפקות הנוצצות והטריילרים ביוטיוב, כולנו ידענו בעל פה את המילים ל"ארץ הצבר", ולא היה ילד במדינה שלא חלם להיות "אדוני ראש העיר" ליום אחד. ועוד הרבה לפני תקופת הלואו־קוסט, כשפעם אשכרה עברנו את החופש הגדול בלי נסיעה לחו"ל, שרנו כולנו בקולי קולות את "אנחנו נשארים בארץ", ובלב מתפוצץ מגאווה, באמת שמחנו להישאר בארץ הזאת ובאמת אהבנו אותה.
לא בא לי לכתוב כמו כולם את אותו הדבר, על זה שיגאל בשן הוא פסקול חיי, כי המשפט הזה כל כך חוזר על עצמו. אבל אני כן אכתוב שהוא, בניגוד לעוזי חיטמן, העביר אותי מהילדות לנערות, ואפילו הלאה לנשיות. הוא היה שם הרבה לפני הסמארטפונים ותהה: "האם תקדישי לי קצת זמן". הוא עזר לי ללמד בחור אחד בחיי לדבר על רגשות עם "ביישן מתי תלמד כבר, באהבה יש גם כללים, צריך לומר שלוש מילים, ביישן אוהב אותך". הוא לימד אותי שיבוא מישהו ויאהב אותי באמת וכמו שאני בדיוק ב: "אם הייתי שר לך ת'שיר מהתחלה לא הייתי משנה בך אף מילה". והיום, כשאני שומעת בלופ את השירים שלו, אני מכריחה את הילדים להקשיב, ומחבקת אותם חזק. אני חושבת עליו ובוכה, סתם, בלי סיבה, מזיכרונות על הבלורית ועל המשקפיים ועל הצרידות. ועל נילס ועל דיכאון. ועל ציפור קטנה בלב שהופכת לציפור עצובה כל כך.
אני יודעת שאין לדעת מה יהיה ורק מאחלת לעצמי ש:
מה שהיה תשכח מזה
מה שיהיה לא משנה
מה שאבקש בעולם כזה –
תן לי את היום הזה!
