כשהייתי בתיכון התביישתי באמא שלי. היא הייתה האמא הזאת, שעושה בושות. שמתנדבת לוועד ההורים, שמקריאה שירים במסיבות סיום שכבתיות. כל האמהות של החברים שלי היו כאלה שקטות ומנומסות. אמא שלי הייתה חייכנית, ביקורתית ורועשת. כל האמהות של כולם הכינו לילדים שלהם סנדוויצ'ים מושקעים ומפנקים. אמא שלי הכינה לי כריך עם חציל בטעם כבד, וצירפה לשקית פתק קטן, עם שיר אהבה מביך.
ולא רק בזה התביישתי. אמא שלי גידלה אותי לבדה, בלי שום תמיכה מאבא שלי, או מהוריה הקיבוצניקים. כשהייתי בכיתה ד', היא נכנסה למשבר כלכלי רציני, והתחילה לנקות בתים אחרי שעות העבודה. היא הייתה יוצאת ממשרד הרווחה בשעה חמש, ואז הולכת לנקות בתים של כל מיני צרפתים ואמריקנים עשירים בירושלים. החברים שלי תמיד היו שואלים אותי מאיפה אמא שלי חוזרת בשעה כל כך מאוחרת, עם חולצה מיוזעת, מגב ודלי, ואני הייתי מורח אותם בשקרים, כי התביישתי שאמא שלי מנקה.
ולא רק בזה התביישתי. לכל החברים שלי היו בבית אמא ואבא. לכל החברים שלי היו בבית אחים נחמדים. רק הבית שאני גדלתי בו היה קטן ומוזר ונטוש. הייתי בן יחיד. אבא שלי גר בנגב עם המשפחה שלו. בשבתות הייתי הולך עם אמא שלי לבית הכנסת. היא הייתה עולה לעזרת הנשים. ואני הייתי נכנס ומתיישב ליד כל מיני חברים שלה, שדאגו לי, והסבירו לי איפה אנחנו בתפילה. כך שגם בשעת התפילה בבית הכנסת הוצפתי בושה.
ולא רק שם התביישתי. כשהיינו הולכים לקניות בסופר, אמא שלי הייתה קוטפת פרי מהמדפים ואוכלת אותו במהירות, תוך כדי הליכה. גם אז התביישתי נורא. וכשהיינו עומדים ברמזור, ואיזה קבצן חרדי היה ניגש אליה לקושש מעט חסד, אמא הייתה פותחת את החלון וצועקת עליו בגרון ניחר, לך לעבוד.
וכשהייתי איתה באוקראינה לפני שנתיים וחצי, בטיול מאורגן של פנסיונרים אשכנזים – טיול בעקבות הסופרים העבריים הגדולים, השם ישמור – כשהגענו, בשעת לילה מאוחרת למלון בעיר קאמיניץ פודולסקי, ונקלענו, באמצע ארוחת הערב הבינונית, להופעת טנגו מוזיקלית מביכה שהמלון ארגן בשבילנו, וכולם היו מותשים מהנסיעות הארוכות, ומהשעה המאוחרת, ומההופעה המצ'וקמקת, ומהחיים בכלל, דווקא אז, דווקא אז – אמא שלי התחילה לרקוד. בהתחלה היא אמרה לי בחיוך, מותר לרקוד, ואני אמרתי לה שלא, אז היא שאלה שוב, נו, מותר לרקוד, ואני אמרתי לה, אמא לא, אבל אז היא קמה, ופשוט התחילה לפזז. לבד, עם חיוך ענקי, בגמלוניות מבישה, מול כל חברי הקבוצה שהביטו בה בהשתוממות. גם אז, בגיל שלושים, התביישתי בה נורא.
במשך שנים ארוכות ורעות התביישתי באמא שלי. אני מתבייש לכתוב את זה אפילו. אני מתבייש שהתביישתי. אבל זאת האמת. התביישתי בה. מה אני אעשה. רק לפני שנה וחצי, כשהתחלתי לעבוד על הסרט שביימתי עליה, משהו בבושה הזאת התחיל להשתנות. רק כשצפיתי בחומרים באולפני העריכה, רק כשהתבוננתי על אמא שלי מבחוץ, עם אריק, העורך האהוב שלי שישב לצידי, רק אז התחלתי להבין איזו אישה נפלאה וטובה גידלה אותי. רק אז הבנתי שאמא שלי גיבורה.
וככה, לאט לאט זה קרה. ככה, לאט לאט, התחלפו הבושות והכעסים בהערצה ובאהבה. רק בשנים האחרונות אני מבין מה עומד מאחורי הילדות המאושרת שקיבלתי. רק בשנים האחרונות אני מבין את המלחמה המרה שאמא שלי ניהלה אל מול החיים האלה. היא נלחמה כדי שיהיה לי אבא. היא נלחמה כדי שיהיה לי אוכל בבית. היא נלחמה כדי שאוכל להירשם לחוג שחמט, ולחוג כדורסל. רק בשנים האחרונות אני מתחיל להבין כמה תעצומות מתחוללות בגברת הזו, שהצליחה להישאר כל כך שמחה וחיונית, גם כשהחיים ירקו עליה.
והרגע ההוא, הרגע המביש ההוא בטיול, כשהיא רקדה לבדה, בשעת לילה מאוחרת, במלון מצ'וקמק בערבות אוקראינה – הרגע הזה הוא הסיפור כולו. כולם עייפים וטרוטים, אבל אמא שלי מפזזת. כולם מתעלמים מהמוזיקה, אבל אמא שלי מזיזה את האגן. ואין פה שום דבר מביך. להפך. יש פה ניצחון. ניצחון של מישהי שניקתה בתים, שצעקה על קבצנים, שאכלה פירות בסופר. ניצחון של מישהי שנלחמה על החיים האלה, וניצחה. ועכשיו בא לה לרקוד. למה לא לרקוד. החיים מספיק קשים ושוחקים. ולא צריך שניים בשביל טנגו. עובדה.
ובעוד כמה ימים יש לאמא שלי יום הולדת. לכן אני כותב את הטור הזה. כי אני אוהב את אמא שלי. איך אני אוהב את אמא שלי. אתם לא מבינים. כל הילדים אוהבים את אמא שלהם. אבל אני אוהב יותר. תאמינו לי שאני אוהב יותר. אני אוהב אותה, וגאה בה, ובסיפור שלה. אני גאה במשפחה המוזרה שהיא העניקה לי, ובפתקים הדביקים שהיא כתבה לי, ובחולצות המיוזעות שהיא לבשה כשהיא חזרה מהעבודה. אני גאה בהכול. ולא מתבייש בכלום. רק בבושה ההיא אני מתבייש. אבל עם זה כבר אין לי מה לעשות.
יום הולדת שמח אמא אהובה. אני אוהב אותך.
