"בעתירה זו מבוקש צו על תנאי נגד ממשלת ישראל, אשר יחייבה לבוא לפנינו וליתן טעם מדוע לא תמנע העברת כספים, שמקורם בקטאר, לרצועת עזה", כך נפתחה עתירה שהגישו 52 תושבי עוטף עזה באמצעות ארגון 'שורת הדין'. העותרים טענו שאין מקום לתדלק ולשמן את חמאס כל עוד פעולות הטרור שלו נגד תושבי ישראל נמשכות.
"ליבנו עם העותרים, מי ייתן והעותרים וכלל תושבי ישראל לא ידעו עוד ימי טרור ויחיו בשלום ובביטחון", פתח השופט שטיין, מה שלא הפריע לו לדחות את העתירה על הסף. "מדיניות הלוחמה בטרור והסכמי 'תן וקח' שממשלתנו נאלצת לעיתים לעשות עם אויבינו, הם עניינים מבצעיים ופוליטיים מובהקים. עניינים אלו מצויים בליבת שיקול הדעת המדיני והמבצעי של ממשלת ישראל, ובו אין אנו מתערבים". המשפט החותם: "בעניינים כגון זה שבפנינו, ממשלתנו נותנת דין וחשבון לכנסת ולבוחר, ולא לנו".
הכרעה זו מצטרפת לפסיקתו בשאלת התערבות בג"ץ בשיקול הדעת של בית הדין הרבני. שטיין הולך ומסתמן כסיוע משמעותי ביותר לשופט סולברג בתהליך שיקום 'זכות העמידה' ו'עילוֹת השפיטות', שנשחקו עד דק בימי אהרון ברק. וכן, הוא עקבי בגישתו גם במחיר דחיית עתירה של אזרחים ישראלים הנאנקים תחת פעילותו של ארגון טרור רצחני.
כדי להבין את החידוש של שטיין, נזכיר את דבריו של השופט בדימוס סלים ג'ובראן, בעתירה נגד הסכם הפיצויים בין ישראל לטורקיה. ג'ובראן שחזר אז את תהליך האינפלציה שחל בסמכויות שניכסו לעצמם השופטים. לדבריו, התפיסה בעבר הייתה ש"שיקול הדעת המסור לרשות המבצעת בעניינים הקשורים באופן מובהק בשאלות של מדיניות, הוא רחב מאוד. החלטות מסוג זה כלל אינן שפיטות". כפי שתיאר ג'ובראן, עם השנים חל כרסום ביחסי הכוחות, ובית המשפט הרשה לעצמו להתערב יותר ויותר. על רקע זה, הפסיקות האחרונות של שטיין מהוות תיקון משמעותי.
