ועדת גולדברג היא מונח שמככב בשבועות האחרונים בהקשר של מינוי בכירים בשירות המדינה, אבל בדיוק השבוע לפני עשר שנים הביטוי הזה כיכב בהקשר אחר. באמצע דצמבר 2008, בשלהי ממשלת אולמרט, הגיש השופט בדימוס אליעזר גולדברג את דו"ח הוועדה שלו בנושא הסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב. תקוות גדולות נתלו אז בוועדה שפעלה במשך כשנה ושמעה את דבריהם של 117 מוזמנים. אחרי שנים של דחיית הכרעה, קבלת החלטות ונסיגה מהן, החליט ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט, בהמלצת המל"ל, לחתור לפתרון כולל הן לסוגיית ההתיישבות הבדואית והן לפתרון תביעות הבעלות של הבדואים מהמדינה.
הדו"ח של גודלברג אכן הציע פתרון כולל, אך מאז חלפו עשר שנים ושני דו"חות נוספים – דו"ח פראוור ודו"ח בגין – ופתרון להסדרה כוללת של הסוגיה הבדואית עדיין לא נראה באופק. הממשלה הנוכחית משקיעה מיליארדים במגזר הבדואי וגם משווקת בעריו אלפי יחידות דיור, אבל נמנעת במודע מהצעת פתרון כולל להתיישבות הבלתי־מוכרת ולתביעות הבעלות.
"והנגב לא ישקוט" הוא ספר חדש (בהוצאת ידיעות ספרים) שמצליח להנגיש את הסוגיה הבדואית הסבוכה לציבור הרחב, סוקר את כלל ניסיונות ההסדרה וגם מבקש להסביר מדוע נכשלו. המחבר, עו"ד אליעד וינשל, היה במשך שלוש שנים חלק מצוות הייעוץ המשפטי של פרויקט ההסדרה שנכשל, ולפני כמה שבועות נבחר לכהן כשופט בית משפט השלום בירושלים. על פי וינשל, ועדת גולדברג נכשלה בעיקר משום שלא יוצגו בה משרדי הממשלה. ההסבר הזה פחות משכנע משום שאחרי גולדברג הגיע דו"ח צוות היישום של אהוד פראוור שבו כן היו חברים פקידי ממשלה בכירים, ודו"ח נוסף של השר בני בגין, וגם שני הדו"חות הללו לא זכו ליישום.
וינשל מונה סיבות נוספות לכישלונות החוזרים והנשנים. אחת מהן היא שחברי כנסת מימין ומשמאל, שפעלו לסיכול ההסדרה, התאחדו ברצונם להפוך את הסוגיה הבדואית למאבק לאומי – אף שרוב הבדואים תופסים את מאבקם כמאבק אזרחי. סיבה נוספת היא כישלון מדיניות העיור של המדינה, שבמשך שנים ביססה עבור המגזר הבדואי רק מודל התיישבותי עירוני, והתעלמה מבקשתו למודלים נוספים של התיישבות כפרית. ניסיונות העיור של הבדואים נכשלו גם במישור הביצועי. גם העמימות שעטפה את פתרונות ההסדרה למיניהם, מגולדברג ועד בגין, תרמה לכישלונם.
ויש עוד סיבה שמציין וינשל, שבעיניי היא הסיבה המרכזית. המרכז אדיש לסוגיה הבדואית, והכוונה היא הן למרכז הגיאוגרפי, הן למרכז השיח והן למרכז הפוליטי. תושבי המרכז אינם חשופים לממדי המדבר בדרום, טוען וינשל. מבחינתם מדובר בתופעה רחוקה, פריפריאלית, שאינה נוגעת לחיי היום־יום שלהם. גם השיח המרכזי במדינה מתמקד בסוגיות אחרות, וממילא גם הגורמים המרכזיים במפלגות מעדיפים להתעלם מהסיפור הבדואי. האדישות הזו מקרינה באופן טבעי גם על ההנהגה, מה שמסביר את העובדה המקוממת שנתניהו עומד לסיים בשנה הקרובה שלוש קדנציות רצופות כראש ממשלה מבלי לקבל הכרעה בסוגיית הסדרת ההתיישבות הבדואית. הזמן עובד לרעת כל הצדדים, טוען וינשל בצדק. המגזר הבדואי הולך וגדל, התסכול בקרב הדור הצעיר שם גובר, והסכנה היא שבדור הבא הסוגיה הזו באמת עלולה להפוך מיישוב מחלוקת אזרחית לסוגיה לאומית.
מחכים לבנים
מדי שנה מחפש עדיאל בר־שלום בנים בוגרים של מערכת החינוך הדתית שימלאו את תקני הש"ש (שנת שירות) בכפר הנוער נווה־עמיאל שהוא מנהל. 75 חניכים בנים לומדים בכפר הנוער הדתי, המיועד לנוער נושר עם בעיות מורכבות, רגשיות והתנהגותיות. בכפר הנוער משרתות גם בנות שירות לאומי, אבל שם אין לבר־שלום בעיית השמה. על שמונה התקנים של השירות הלאומי עומדות בתור כמאתיים בנות. שישה תקנים של בנים, לעומת זאת, הוא מתקשה למלא.
בישיבות התיכוניות לא ששים לפתוח לבר־שלום את הדלת כדי שידבר עם תלמידיהם. "בישיבות קיים פחד מהמושג ש"ש", אומר בר־שלום. "המחנכים פוחדים שהשנה הזאת תפגע בקומה הרוחנית של התלמידים שלהם. בנוסף, הם גם דואגים לסטטיסטיקה ורוצים שכמה שיותר מתלמידיהם ילכו לישיבות אחרי התיכון". בר־שלום טוען שהרתיעה משנת השירות נובעת בעיקר מבורות ומחוסר היכרות. הוא מספר שרוב הבחורים שמשרתים אצלו בשנת שירות בוחרים בסוף השנה להמשיך משם לישיבה או למכינה. "בשנה שהם נמצאים כאן הם בונים קומה רוחנית, מוסרית וערכית. העשייה החשובה שלהם עם הנערים בכפר מבגרת אותם באופן משמעותי. כמעט כולם מגיעים בהמשך ליחידות מיוחדות בצה"ל ויוצאים לקצונה".
כחלק מהצוות החינוכי של הכפר, נערי הש"ש עובדים באופן פרטני עם נערי הכפר, ובין השאר יוצאים איתם לשטח בזוגות לכמה ימים של הפוגה כדי לקיים שיחות עומק אישיות. פעילות מסוג זה אינה יכולה להתבצע על ידי בנות השירות הלאומי. בר־שלום רוצה להביא לידיעת בוגרי הישיבות התיכוניות את חשיבות העשייה החינוכית הזאת, אך כאמור נתקל ביותר מדי דלתות סגורות.
הגוף שממונה על מסגרת שנת השירות המיועדת לציבור הדתי הוא תנועת בני עקיבא. כתשעים בנים ובנות יוצאים לשנת שירות במסגרת התנועה, כמחציתם בנים. חיה ממן, סמזכ"לית וראש אגף הגשמה בתנועה, מספרת גם היא על קושי לשווק את מסגרת שנת השירות במוסדות החינוך הדתי. "בכל ישיבה יש כמה בחורים שלא מתאימה להם מסגרת ישיבתית מייד לאחר כיתה י"ב, אבל המחנכים מתקשים להכיל את המורכבות והשונות של חלק מהתלמידים. הם לא יודעים שפעמים רבות שנת השירות עשויה להציל גם את הלימוד וגם את הכיפה של בוגריהם".
ממן מספרת על מהלך ליצירת מסגרת ישיבתית עבור חברי שנת השירות, שעתידה לצאת לדרך בנתיבות ובקרית־גת. גם היא, כמו בר־שלום, מנסה להיפגש עם צוותי המחנכים בישיבות התיכוניות כדי להכיר להם את המסלול, אך בדרך כלל נענית בשלילה. "הפחד משנת השירות מזכיר את הפחד שהיה בדור הקודם מהמכינות הקדם־צבאיות", אומר בר־שלום. "כמו שעולם הישיבות לא התמוטט מהמכינות הקדם־צבאיות, הוא לא יתמוטט גם בגלל כמה בחורים שיצאו לשנת שירות". 
