"האדם הכי מוסרי שיש" קיבל ביום שלישי אות הוקרה מטעם "הכנסת הכי מביכה שיש". האיש הוא אייל גולן ואת חותמת המוסריות הזו הוא העניק לעצמו בריאיון של דנה וייס, לאחר שהסתבך בפרשת הקטינות. הכנסת היא הכנסת ה־20 ואת החותמת המביכה שלה היא מקעקעת בבשרנו משל הייתה סלקטור גדל גוף במסיבה שאין לה סוף.
"אני לא עוסקת באופי של אייל גולן אלא בתרומתו האדירה לזמר העברי. יש גם שר שישב בכלא וחזר להיות בכנסת. יש מערכת חוק, אז למה פתאום המלצות המשטרה לא מספיקות?" אמרה ח"כ בוקר בריאיון לבן כספית. כדי לכסות על ערוותה היא חושפת את ערוות הכנסת. תראו, יש פה שר שהורשע בפלילים! אייל גולן יכול להיכנס בשערי הכנסת חופשי חופשי! וואלה, צודקת.
יש לכתוב את העובדות: הסיבה שכתב האישום נגד אייל גולן לא הבשיל היא חוסר בראיות. בין שלל העדויות היו גם ארבע עדויות של נערות ששיקרו. באחד הראיונות לאחר הפרשה הודה גם גולן עצמו בהתנהגותו ואמר "הייתי משנה הכול".
עכשיו, גם אם לכאורה אייל גולן לא עבר את הרף הפלילי, בעקבות הפרשה נחשפנו לאורח חיים מגעיל. בפרשה אחרת הורשע בעבירות העלמת מס. האם זה האדם שכנסת ישראל רוצה לעשות לו כבוד?
כשאייל גולן עלה לשיר, לוט"ם (היחידה ללוחמה בטרור מגדרי) השמיעו חומרים מחדרי החקירות שלו ועוררו מהומה. "בואו לא נתייחס לרעשי רקע", אמר אייל גולן. אבל מה לעשות, מיסטר יקיר הזמר העברי, שקשה לנו להתעלם מרעשי הרקע של מנגינת חייך.
והרי עדכון. נשים פמיניסטיות לא רודפות אחרי אייל גולן. כל עוד הוא מצליח למלא את הופעותיו הפרטיות, ואנשים פרטיים קונים כרטיסים להופעות שלו, שיערב לו. אני יכולה לחשוב על זה הרבה דברים, אבל אין לי הרבה מה לעשות. אבל כשכנסת ישראל מתעקשת להיות חלק מהחזרתו לקונצנזוס, לא חייבים לשתוק בשם "ערך הסליחה". כי יש הבדל קטן, אולי אפילו קטנטן, בין לתת לו לחיות את חייו לבין להעלותו על נס.
בואו נשים לרגע את שיח הזהויות על השולחן. אייל גולן הוא זמר מזרחי. התרבות המזרחית סבלה שנים רבות מחוסר הוקרה ומזלזול. השדולה לקידום הזמר העברי רצתה להיות חלק מתנועת התיקון שמתרחש בשנים האחרונות, תיקון שפותח את השורות ומרחיב את ההגדרות של מהי תרבות ומיהם מוביליה. רמז: הם לא רק לְבַָנים. אבל תיקון של עוול אחד לא יכול לבוא על חשבון עוול אחר. כלומר, הכנסתו של הזמר המזרחי אל תוך הזמר העברי הרחב, לא יכולה להיעשות על גבן של נורמות התנהלות בסיסיות גם בחדרי המיטות. רוצים לכבד את העשייה המוזיקלית המזרחית? לא חסרות אפשרויות ראויות: חיים משה, דקלון, אביהו מדינה, יהודה קיסר, זהבה בן, משה בן מוש, אבנר גדסי, שרית חדד, דקלה, שמעון בוסקילה – וזו רשימה חלקית בלבד.
כולנו מירי
מירי רגב כבר כמה שנים בעניין הזה של להלבין, לא בקטע האשכנזי כמובן, את אייל גולן. כשאייל גולן קרא לה היא עשתה לו סרטון קידום מכירות לריאליטי שלו. אל פסטיבל "כתר המזרח" הראשון שיזמה לאחר כניסתה לתפקיד שרת התרבות הזמינה את אייל גולן, אלא מי. אגב, הסכום שהושקע באירוע הזה היה 1.6 מיליון שקלים, וביקורת ציבורית נשמעה נגד רגב שמארגנת פסטיבלים לחיזוק מעמדה בתקציבים חריגים. בימים האחרונים התייצבה רגב לצד בוקר כמובן, ואמרה שהיא "גאה בבחירה" באייל גולן.
הדבר שהכי מטריד אותי בסיפור הזה הוא שבזמן האחרון נראה שכולן רוצות להיות מירי רגב. להיות מירי רגב עובד. אז למה שגם גילה גמליאל ונאווה בוקר לא יהיו מירי רגב? רגב ידועה בהפקות־הענק שלה ובקריצה ללב בוחריה באמצעותן. מאז פסטיבל "כתר המזרח" שלה, נתקלנו בהפקה בשם "נגילה הללויה" של השרה שהשם שלה מתחרז עם נגילה.
הגעתי לערב שהיא יזמה לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן, שהתקיים, כך נכתב על גבי המסכים באותיות קטנות, במעמד השרה לשוויון חברתי, ובאותיות גדולות ח"כ גילה גמליאל. החלקים המרגשים ביותר באירוע היו סרטונים קצרים שבהם תועדו נכדים שסיפרו מעשים מעוררי השתאות של סביהם. סיפורים מסמרי שיער על ציונות ואהבת הארץ "מהארצות הפחות נכונות" שלא זכינו לשמוע עליהם מספיק. המיזם עצמו שמקדמת השרה גמליאל – "לראות את הקולות" – חשוב מאין כמוהו ופותח את העיניים לכך שציונות לא נולדה רק באוקראינה. אבל לצד זאת, הייתה גם תחושה חמצמצה שהאירוע מהווה במה עבור יחסי ציבור לגמליאל. אין חולק לגבי נחיצותו וחשיבותו המהותית של אירוע כזה, ועדיין היה אפשר לעדן מעט את החלק היח"צני שבו שהותיר שובל ריח של פריימריז באופק.
לנאווה בוקר אין משרד שבאמצעותו היא יכולה ליצור הפקות־ענק שכאלו, אבל יש לה מכסת אירועים שהיא יכולה לקיים בכנסת, ואף שיו"ר הכנסת יולי אדלשטיין יכול היה להתערב לנוכח המחאה הציבורית, הוא בחר לסתום את האף שלנו ולתת לטקס הזה להתקיים כמתוכנן. פרס הניחומים של הציבור הוגש לנו בעצם הברזתו. נראה שלסתום את האף באירוע עצמו כבר היה מאמץ גדול מדי גם בעבורו.
נאווה בוקר קיבלה את הקתרזיס שלה: דואט עם הזמר הנערץ עליה בטקס שהפך להיות סוג של אירוע פריימריז סגור למתפקדיה. אנחנו קיבלנו חיוך מבויש של מעריצה וקול שני מזייף, אבל מי יודע? אולי גם אנשים שמתנגדים להענקת אותות כבוד מטעם כנסת ישראל לאנשים כמו אייל גולן, יקבלו את הקתרזיס שלהם אם התמונה הזו של הדואט המשותף, תהפוך לאקורד הסיום של הפריימריז של בוקר.
והרי פסקה המוגשת כשירות למען הציבור הימני והדתי־לאומי, באשר למקומו במחאות פמיניסטיות. לימנים קשה למחות נגד רצח נשים כי ארגוני שמאל מובילים את המחאה או כי המספרים לא מדויקים או כי הנרצחות ערביות. לח"כים מהבית היהודי קשה לתמוך במחאות פמיניסטיות כי אולי המתפקדים שלהם מעדיפים שהם ידברו על התנחלויות. אבל לנשים רבות בציבור הדתי־לאומי חורה מאוד שאין קול דתי־לאומי שמוחה על עוולות שקשורות להתנהגות פוגענית כלפי נשים. גם כאשר הן מתרחשות ממש בין כותלי הכנסת. אנא מכם, צאו מהשטייטל.
