אין ירושלמי שלא שמע על הסיורים של אלה אדלר בנחלאות. אם לא הזמנת כמה חודשים מראש, לא היה לך סיכוי לשמוע את אלה אדלר עומדת בכניסה לזכרון־משה ואומרת: זאת, זאת ירושלים האמיתית. וכשהיא עומדת במרכז מעגל אנושי ומשמיעה להם את "ברחוב האגס אחד" אין אחד שלא מתרגש קצת, גם תל־אביבים אמיתיים.
אלה אדלר אף פעם לא מאחרת. בטח לא לסיורים של עצמה. היא יושבת בגן התות ושותה אייס קפה פושר ומחכה. קבוצת המורות אמורה להגיע בעוד עשר דקות. למרות שכבר אמצע אוקטובר, חם היום בירושלים ואלה מתקררת מהקפה המתוק. הכול מוכן לה, היא כבר העבירה את הסיור הזה מאות פעמים והמסלול שגור ברגליה. עורבני מתעופף מעליה ומתיישב באומץ על הספסל הסמוך, והיא מפוררת לו עוגייה יבשה. הוא מביט בחשש וכמעט נכנע לפיתוי, אך קול אנושי מבריח אותו למעוף קצר ומבוהל לעץ אלון רחב גזע. "את המדריכה?" שתי נשים צעירות בנעלי התעמלות וכובעי טיולים פונות אל אלה. הנה זה מתחיל.
אין לסיורים של אלה מסלול קבוע. נחלאות היא כמו מסיבת הפתעה. החזות המנומנמת מטעה ואלה, שחייה מתוכננים כמו טבלת אקסל, מאפשרת, לכאורה, לשכונה להפתיע אותה. זר עלול לטעות, לחשוב שיש כאן יד במאי, אבל אלה אדלר מכירה גם את ההפתעות.
קבוצת המורות כמו תמנון מרובה זרועות הולכת אחרי אלה אדלר בקצב אחיד, פטפוטיהן הם פסקול מרגיע המשתלב עם שאון השכונה. פה ושם מישהי עוצרת לתמונה, אלה מציעה לצלם ואחת המורות אומרת: "בואי המדריכה, תיכנסי לתמונה". אלה לא מצטלמת. אלה ממשיכה. היא שולפת מתיק הגב השחור את "מישהו לרוץ איתו" של גרוסמן וקוראת להם על המפגש של אסף והכלבה דינקה עם מצליח. מבטה של הקבוצה נח באוויר, אלה מדמיינת את המילים פוגשות את מראה השכונה ומתלכדות לזיכרון. גם זיכרון של מישהו אחר יכול להיות נעים.
אלה אדלר הולכת בראש הקבוצה, נחלאות נענית לה והיא, שפתיה נעות וקולה יישמע וליבה, ליבה לא יישמע. ברחוב הכרמל 24 אלה עוצרת. הקבוצה נעצרת אחריה בדיליי והמורות נדחקות לרגע זו בזו כמו קרונות רכבת שעצרה בפתאומיות. אלה אדלר מביטה: דלת עץ חומה עם מנעול כחול, תיבת דואר חלודה עם מדבקות שחוקות זו על גבי זו, משפחה מודבקת על משפחה. ניסיון קילוף הדבק לא צלח. שלוש מדרגות, אחת שבורה בקצה. שיש צבעוני מוסתר מתחת לשטיח כניסה. דלי אדום ובתוכו שלוש מטריות ומעל כולם בוגונוויליה סגולה וסבוכה מכבידה על המרפסת הקטנה, מצילה על קבוצת המורות, אבל על אלה אדלר לא מצילה. המורות מניחות יד מעל העיניים, להימנע מהשמש המסנוורת, ומחכות. מה תאמר המדריכה על הבית הזה שאין בו ייחוד כלפי חוץ אך בוודאי יש לה סיפור עליו, איזה מפורסם גר כאן פעם? סיפור כזה שיש בו היסטוריה ופיקנטריה, עובדות לצד רכילות.
אלה אדלר אוחזת במעקה המתכת המסולסל בכניסה לבית. גפן משורגת מחברת בין עמודי המתכת הדקים. ידה הקפוצה מזיעה ומבטה נעוץ בדלת הכניסה. עוד מעט תיפתח הדלת ואיש גבוה ודק יצא ממנה, הוא יתכופף קצת מתוך הרגל של אנשים גבוהים, יושיט יד לאחור אל ילד בשיער בהיר, יקרא לאחוריו: "אז אנחנו הלכנו טוב?" ויפשפש באגביות בתיבת הדואר שפעם היה כתוב עליה כהן־אדלר והיום מונחת עליה מדבקה חדשה.
"המדריכה? הלכנו?" שואלת הקבוצה. אלה אדלר לוקחת אוויר: "זאת, זאת ירושלים האמיתית, נכון?"
סמדר פייל (43) היא משוררת, מלמדת כתיבה, ספרות ומחשבת ישראל. ספרה "כל היותר מדי" יצא לאור בהוצאת עמדה (2017). גרה במודיעין
