הכול כבר לא נראה אותו דבר, לטוב ולרע. או שמא הכול נשאר בשלו? החברה הישראלית בכלל והמגזרית בפרט, האמנות, ההתיישבות, הערכים, הפעילות החוץ־פרלמנטרית, האמונה והדת.
זוכרים את גוש קטיף, מדברים על היום, 16 שנים אחרי עקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון.
בסדרת ההסכתים "כתום לא דוהה" ננסה להבין איך נראית היום החברה על מגוון מרכיביה ומהן התמורות שעברו בה, כשכל פרק יעסוק בנושא אחר.
בפרק זה יעל ומוריה יארחו את מי שבילדותו בנווה דקלים חלם להיות אדריכל וללמוד אמנות, אך בזמן ההתנתקות מצא עצמו בגדס"ר גולני, לפני יציאה לקצונה. במקום החלום להיות מ"פ בצבא ומשם להמשיך ללימודי הארכיטקטורה, חשב במה יוכל להשפיע הכי הרבה. כך, הגיע מאיר רובין ללמוד משפטים וכלכלה באוניברסיטה העברית. זה הלך לו "די טוב", כי מהר מאוד הוא הגיע ללשכתו של השר זאב אלקין שהיה אמון על תיקי העקורים מגוש קטיף.
מה שבר אצלו את האמון בממשלה, ומה היו יעדי העבודה עם אלקין לאחר הגירוש?
אם היו רשתות חברתיות בזמן העקירה – דברים היו נראים אחרת? האם משהו באמת השתנה אחרי העקירה, אצלו ואצל הסובבים אותו?
איך הוקם פורום קהלת, הפורום ממנו "אף אחד לא עוזב אף פעם", והאם הם בדרך למנוע את ההתנתקות הבאה?
למה נראה שערכי השמאל מצליחים "לקנות את נפשותיהם של האקדמאיים והנוער יותר מאיתנו"?
ובאיזו נקודת דמיון פוגשת הקורונה את הגירוש מגוש קטיף? ואם נחזור לגוש קטיף, האם מאיר יבנה בו את ביתו?
להאזנה לפרק השני:
לפרק 1 בסדרה – כתום, לא דוהה | האזינו: האם תם עידן הציונות הדתית? – לחץ כאן
לפרק 3 בסדרה – כתום, לא דוהה | האזינו: האם בכוח היצירה הפוליטית להשפיע על חוות הדעת הציבורית? – לחץ כאן
לפרק 4 בסדרה – כתום, לא דוהה | האזינו: מתגעגעים לגוש, אך האם נחזור לגור בו? – לחץ כאן
