הכול כבר לא נראה אותו דבר, לטוב ולרע. או שמא הכול נשאר בשלו? החברה הישראלית בכלל והמגזרית בפרט, האמנות, ההתיישבות, הערכים, הפעילות החוץ־פרלמנטרית, האמונה והדת.
זוכרים את גוש קטיף, מדברים על היום, 16 שנים אחרי עקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון.
בסדרת ההסכתים "כתום לא דוהה" ננסה להבין איך נראית היום החברה על מגוון מרכיביה ומהן התמורות שעברו בה, כשכל פרק יעסוק בנושא אחר.
בפרק זה יעל ומוריה יארחו את ד"ר יעל כהן־הרמתי, שגדלה, התחתנה וילדה בגני טל שבגוש קטיף, גרה כיום בגני טל שבנחל שורק, אבל חולמת לחזור למקום האמיתי. יחד איתה מתארחת אסנת חדד שהייתה נערה בזמן העקירה ("אבל אין באמת גיל טוב להיות בו מגורשת"), ומבחינתה החול הוא הזיכרון הכי חזק משם, ולא המאבק.
אם היה אפשר יעל הייתה עוברת לגוש קטיף כבר אתמול. "ברור לי שמה שהיה לא יהיה, אבל חבל הארץ הזה מחכה לנו ואשמח להיות הראשונה", לעומתה אסנת מאוד מתגעגעת, אבל לא תחזור לגור בגוש גם אם היה אפשר.
אך בדבר אחד הן מסכימות – המציאות בחזרה לשם תהיה שונה, בעיקר מבחינה ביטחונית.
על השריטות, על חשבון הנפש שהציבור צריך לעשות, על מקום הזיכרון והגעגועים אצל בני הדור השני לעקירה, על הסיבה שבגללה אסנת מיהרה לעזוב את ניצן ועוסקת היום בחקלאות, הסיבה להתנגדות של יעל לשמר את השם המקורי של גני טל, והאם בחלומות שלהם הגוש עדיין מופיע, ואיך.
תודה לרדיו קול הגליל העליון על תרומתם לפרק זה.
להאזנה לפרק הרביעי:
לפרק 1 בסדרה כתום לא דוהה – כתום, לא דוהה | האזינו: האם תם עידן הציונות הדתית? – לחץ כאן
לפרק 2 בסדרה כתום לא דוהה – כתום, לא דוהה | האזינו: האם פעילות חוץ־פרלמנטרית תמנע את העקירה הבאה? – לחץ כאן
לפרק 3 בסדרה כתום לא דוהה – כתום, לא דוהה | האזינו: האם בכוח היצירה הפוליטית להשפיע על חוות הדעת הציבורית? – לחץ כאן
