להיות שחקן דתי זה אתגר לא פשוט בימינו, אך באותו זמן זה ללא ספק קל יותר מאשר לפני עשרים שנה, כששירה מילר החליטה שהיא הולכת להופיע על במות ומסכי טלוויזיה. מכשולים התחילו לצוץ לה בדרך עוד לפני שבכלל ניגשה ללמוד את המקצוע. כשמילר, כיום שחקנית ובעלת "התאטרון של שירה" להצגות ילדים, סיפרה להוריה על האודישנים שלה, הם מיד ניסו לשכנע אותה ללכת ללמוד מקצוע "נוח יותר" כמו משפטים. אחרי ניסיון כואב להתפשר היא הבינה שהיא חייבת לנסות להגשים את החלום ועברה ללמוד במסלול המשחק היוקרתי באוניברסיטת תל-אביב – רק כדי לגלות ששם מתחיל האתגר האמיתי.
"לימודי המשחק הם משהו שתכננתי מאז שאני זוכרת את עצמי. לא הייתי בטוחה שאעסוק בזה, אבל זה עניין אותי מאוד. ההורים שלי קיוו שזה יעבור לי, ובאמת כשאמרתי להם שאני הולכת ללמוד משחק באוניברסיטה הם התנגדו לחלוטין. שכשסיפרתי להם על האודישנים שאני הולכת אליהם, אבא שלי היה בהלם. הוא אמר 'מה? מה פתאום?'. הכנתי אותם לזה עוד כשהייתי קטנה, אבל משום מה הוא חשב שזה הולך לעבור וקיווה שאני אלך ללמוד משפטים. אז בהתחלה נכנעתי ללחץ מהבית, ואמרתי שאני אעשה תואר במקצוע 'קרוב': התחלתי ללמוד תאטרון עיוני ותרבות קלאסית".
האזינו עכשיו לפרק המלא:
אך ההתפשרות הזו גבתה משירה מחיר כבד. אף שנהנתה מבחינה חברתית, במשך כל התקופה ההיא, היא נאלצה לצפות מהצד באלו שמגשימים את החלום שלה. זה היה המצב עד שתחושת הפספוס, יחד עם האדרנלין הממכר שהכתה בה בדומה לחוויה של כל אדם שעלה להופיע על במה לפחות פעם אחת, לא אפשרו לה להמשיך ללכת בעצת הוריה. עוד באותה שנה היא עשתה את הצעד האמיץ ועברה אל הכיתה שממול: לימודי משחק.
"הבנתי שאני לא יכולה יותר. אני לא מסוגלת להיות שם ולא להיות שם. דיברתי עם אחד המורים שלי והודעתי לו שאני עוזבת. הוא שאל 'למה שלא תלכי למסלול משחק'? וגמגמתי. סיפרתי לו על התגובה של ההורים שלי, שאני לא באמת יכולה. זה כל כך בער בי, אז אמרתי שאני אעשה את זה וזהו. נרשמתי לאודישנים ולהפתעתי – התקבלתי".
המורים של שירה לא ידעו שהיא דתייה עד שהעולמות התחילו להתנגש. זה מה שקרה בפעם הראשונה ששירה הבינה שכמות נכבדה מהחזרות להצגה שהיא וחבריה עתידים להציג – כמו גם ההצגה בעצמה – יתקיימו במהלך השבת.
"כמובן שהודעתי שאני לא מגיעה לחזרות בשבת. הצעתי שאגיע לחזרות ביום שישי עד שעה לפני כניסת השבת, אופיע בהצגות שמתקיימות במוצאי שבת, אבל לא אבוא לחזרות בשבת. הם לא קיבלו את זה כל כך יפה, אפילו כשהסברתי להם את הסיבה".
גם הסטודנטים האחרים הרימו גבה?
"כן, היה כעס. בכיתת המשחק שלי היו כמה שהבינו, אבל גם היו כמה שהתמרמרו. 'למה אנחנו צריכים לבוא לשבת לחזרות ואת לא?' כמובן שרוב המורים גם לא קיבלו את זה. הייתה מורה שכשאמרתי לה שאני דתייה היא ענתה לי 'אין דבר כזה, התאטרון הוא הדת. זו הדת שלך".
חיצי הביקורת שספגה דווקא דרבנו את שירה לדבוק בדרך שלה ולהשקיע עוד מאמץ בכדי לסיים את הלימודים. כמו משחק משיכת חבל אכזרי, זה הביא ללא מעט מצבים אבסורדיים, שהפכו הלימודים הקשים ממילא לכמעט בלתי אפשריים.
"בשעון קיץ ההצגות של האוניברסיטה התחילו בשמונה וחצי וזה היה בעייתי. הייתי ישנה אצל דודה שלי, שגרה חמישים דקות הליכה מהאוניברסיטה, ויוצאת לשם ברגל עוד בשבת. אני זוכרת שהייתי מגיעה קצת לפני מוצאי שבת, מתארגנת, אומרת 'ברוך המבדיל בין קודש לחול' וישר עולה לבמה".
זה לא הורס את השבת?
"היה מוזר. אני רגילה ששבת היא שבת. פתאום אני מגיעה לאוניברסיטה והכול שונה. אנשים מדליקים אורות, מכבים אורות. יש מוזיקה ברקע. זה לא היה נעים. אבל ידעתי שזו מהמורה שאצטרך לצלוח".
והמהמורות לא הפסיקו להגיע. עלייה בעירום על הבמה, פעולות מיניות ואכילת נקניק חזיר ששימש כתפאורה, אלו רק חלק מהדרישות שנאלצה לדבריה להתמודד איתן והיו הדבר היחיד שהפריד בינה לבין תפקידי ענק.
"הופתעתי לגלות עד כמה לא קיבלו את הסייגים ששמתי לעצמי", היא נזכרת, "את 'המגבלות' שבאתי איתן. לא שהיו כל כך הרבה, אבל היו כמה דברים בסיסיים שלא יכולתי להתפשר עליהם. ידעתי שבגלל זה אני מאבדת תפקידים ומתויגת בתור 'הבעייתית'".
כשנפלטה מכיתת הלימוד לעולם המקצועי, שירה הבינה שהמצב לא הולך להיות יותר קל. עד היום היא מוצאת את עצמה מתנצחת עם במאים והולכת על החבל הדק שבין הדת לאמנות. היא מספרת איך למרות המגבלות היא התקבלה לסוכנות מוכרת, על ההתנצחויות עם במאים שדרשו ממנה לחצות את הקווים, והמסר שלה לכל בחורה או אישה דתייה שחולמת גם היא להופיע על הבמה, מבלי לוותר על כל מה שהיא מאמינה בו.
