רני גולדברג, זמרת בת 21 מבית שמש, ידעה שהיא אוהבת לשיר כבר מגיל צעיר. היא זוכרת את עצמה ניצבת בסלון ומנעימה לבני המשפחה, או מצטרפת ממקומה הגבוה והמוסתר בעזרת הנשים לקול הנערים ששרים "אנעים זמירות" בכל שבת. היא גם ידעה שאף שרוב נשות המגזר רואות בשירה כתחביב לכל היותר, במיוחד כשהן עוברות את גיל הבת מצווה, היא תיקח את האהבה שלה צעד אחד קדימה ולא רק שתגיע לפלייליסט של כל ישראלי, אלא תגיע גם מעבר לים.
"מגיל קטן אהבתי את הבמה, אהבתי לשחק. נורא רציתי את הספוט הזה", היא מספרת. "למדתי מוזיקה ופסנתר, הייתי במקהלות. היה ברור שזה שם".
הדחף הזה הביא אותה עוד בהיותה נערה להחליט לצאת מהמרחב הבטוח של המגזר הדתי בבית-שמש ללהקת נוער מבית תאטרון בית צבי ברמת-גן, שם התקבצו נערים חובבי במה מכל מקום הארץ. אבל גם שם רני הייתה מיוחדת במינה.
"זה היה השוק הראשוני. היינו ילדים מכל הארץ, אבל מסוג מאוד מסוים. כמובן שהייתי הדתייה היחידה, הבודדה. זה קיבל ביטוי כמעט בכל דבר, בנושאי שיחה שאני לא מרגישה בנוח איתם, בכל מיני רגעים קטנים". אבל לרני הייתה תוכנית, חוקים נוקשים משל עצמה שילוו אותה להמשך הדרך.
"הבנתי שאני חייבת לעשות לעצמי רשימת חוקים שתשמור עליי. להבין בדיוק מה הגבולות הברורים שלי. סצנות אהבה עם בנים למשל, או לבוש מסוים, לא הסכמתי. היה שם מורה לכוריאוגרפיה בשם איציק, חרדל"ש – חרדי לשעבר – שמאוד הבין אותי והקפיד שארגיש בנוח. שאר המרצים בכלל לא ידעו שאני דתייה".
החוויה בבית צבי לא הרתיעה אותה מהכניסה לעולם שונה, אפילו הפוך, מזה שהיא גדלה בו. בעוד חברותיה מהמדרשה שהתגייסו התקדמו בזו אחר זו אל המסלול המוכר של השירות בחיל החינוך או אולי ביחידת מודיעין, רני מצאה את עצמה מתייצבת אל הבחינות ללהקה הצבאית, מעוזה הישן של החילוניות ומרחב שלחלוטין אינו נוח עבור נערה דתייה.
"אני נורא אוהבת את התחום המדעי והריאלי, גם בחרתי להרחיב במגמת פיזיקה", היא נזכרת בחיוך, "תמיד היו בי שני הצדדים. זאת הייתה הנחמה שלי. כל הזמן הזה אמרתי לעצמי שאני אהנה קצת ביסודי, בתיכון, אפילו בצבא אם אתקבל ללהקה צבאית – אבל מיד לאחר מכן אני אלך ללמוד משהו ריאלי, אהיה בתלם. חיכיתי להתבגר, וזה לא הגיע. הבטחתי לעצמי שאוציא את כל האנרגיה שלי בגיל הצעיר, ואתקדם. אבל נורא רציתי את זה כל הזמן".
עם הדיברות הפרטיות שניסחה לעצמה מפגישתה הראשונה עם העולם החילוני, היא הגיעה אל שורות הלהקה בידיעה שהיא הולכת להישאר אותה רני שהייתה – אבל לא ידעה שהבדידות הקלה שחוותה עד כה היא משחק ילדים לעומת השירות בלהקה צבאית בתור שומרת המצוות היחידה.
"היה לי ברור שאני נשארת מי שאני, לא משנה מה יהיה. נצמדתי לחוקים והתעקשתי להיות שם עם חצאית, למרות שביום יום אני מזגזגת בין מכנסיים ללבוש קצת יותר צנוע", היא מספרת, "היה חשוב לי לשים גבולות וזה שמר עליי. זה לא צבא רגיל. כבר ביום שהגעתי לשם, הבנתי שזה עולם אחר. שאני צריכה להעריך יותר את חברות שלי והמקום שממנו באתי. זה אחרת לטוב ולרע. מצד אחד מאוד מקדם, ומצד שני, לקח לי זמן למצוא את המקום שלי. אני זוכרת את הפעם הראשונה שסגרתי שבת, הדלקתי נרות לבד, קידוש לבד. היו רגעים לא פשוטים".
גם אחרי שהתרגלה לשירות בלהקה הצבאית, רני עוד נדרשה להעניק תשובות לעצמה ולסביבה בכל הקשור להופעה כזמרת בפני גברים ובאופן כללי איך היא מטמיעה את עצמה בתוך קבוצה המורכבת אך ורק מחיילים וחיילות חילוניים.
"היו שאלות סביבי, מהבית וגם מהצבא עצמו. הרבה אנשים חילוניים שאלו אותי 'איך את יכולה, מה לגבי שירת נשים'? זה היה מעניין. כשאתה מספק תשובות אתה מספק תשובות גם לעצמך. כשהתקבלתי ללהקה צבאית לא נבהלתי מהעניין של 'שירת נשים' ולא רציתי לברר את זה מבחינה הלכתית. הצורך להסביר נתן לי עם הזמן את הרצון לחקור. יש המון דברים קטנים שעזרו לי לשמור על האופן שבו אני שרה או מופיעה. זה מבדל, אבל גם מבהיר לכולם שאני דתייה, וצריך לגשת אליי קצת אחרת. אז בסוף הגבולות ששמתי שמרו עליי ונתנו לי את הייחודיות".
עכשיו, כשהיא כבר משוחררת טרייה ונשואה עוד יותר טרייה ("באחד הדייטים הראשונים, אורי בעלי סיפר לי שהוא לא שומע שירת נשים. נבהלתי נורא"), רני מסתערת על הקריירה שלה בכל הכוח. היא כבר הספיקה להביא את הפיוט לכה דודי בנגינתו המיוחדת של לאונרד כהן אל רשימת ההשמעה של גלגל"צ, והיום היא מספרת על הדרך שעברה, איך התמודדה עם רגעי המשבר שבהם נתקלה בשיח והתנהגות שלא הכירה, ותוהה למה, אם אפשר לשאול, אין זמרת שהיא גם דתייה מבטן ומלידה ממנה תוכל ללמוד.
