דניאלה בלוך, רקדנית בלט נשואה + 3, גדלה על הצלילים הענוגים של המוזיקה הקלאסית עוד כשהייתה בבטן אמה. אולי זה מסביר איך כבר בגיל שנתיים היא עשתה פירואטים בסלון לצלילי "מפצח האגוזים", וזמן לא רב לאחר מכן כבר הגיעה לבמות נחשבות בארץ.
"אבי ז"ל היה אמרגן של זמרי אופרה ומנצחים, איש נדיר ומיוחד עם ידע מטאורי במוזיקה", היא מספרת, "אני זוכרת אותו עומד באמצע הסלון ומנצח. מאז שנולדתי נחשפתי לתשוקה מאוד גדולה למוזיקה. זה סבב אותי, כל דבר סיפק השראה. לא רקדתי בלט מגיל צעיר מאוד כמו הרבה ילדות שאני רואה היום, אבל כן יש לי זיכרון מגיל שנתיים או שלוש שאני עומדת בסלון בפוזיציה חמישית עקומה, אבא שלי משמיע מפצח אגוזים ומניף אותי גבוה. זה מה שהכרתי ושם הייתה נקודת ההזנקה שלי".
בשלב מאוחר יחסית אמה של דניאלה רשמה אותה לחוג בלט לילדות ברעננה ולאחר מכן ביישוב שערי תקווה. מורה אחת שלא יכלה להתעלם מכישרונה יוצא הדופן של דניאלה הקטנה, הוביל אותה במהרה אל זרועותיה הפתוחות של תל-אביב. שם, בין מאות התלמידים החילוניים והמנוסים, היא התקבלה לאחד מבתי הספר למחול הנחשבים בארץ. כזה שדורש מתלמידיו אימונים קדחתניים, שישה ימים בשבוע.
"אמרו לאמא שלי שאני מאוד מוכשרת. אני חושבת שבמצב כזה הרבה הורים היו מוחמאים, אבל משאירים את זה בגדר תחביב. אמא שלי שאלה את השאלה הכי גדולה שהיא יכלה להוציא מפיה. 'איפה נמצא הבית ספר הכי טוב למחול בארץ?' התשובה הייתה להקת בת דור בתל-אביב. הייתי בת 13, ואחרי כל הבדיקות התחלתי תהליך של שבע שנים. בהתחלה זה היה פעמיים או שלוש, עד שבכיתה י"ב הייתי נוסעת שש פעמים בשבוע, אחרי בית ספר".
הם שלחו אותך לשם בידיעה שמדובר במקום הכי לא מתאים לנערה דתייה?
"ההורים שלי שניהם עבדו במקצועות שהיו מאוד שונים מאורח החיים שלהם. זה מאוד יוצא דופן שיש מנצח מוזיקה קלאסית עם כיפה, שגר בשומרון ועוד עם שישה ילדים. אבל מבחינת אמא שלי, אם עושים משהו, עושים אותו הכי טוב. והיא ראתה שזו השליחות שלי, שזו הנשיקה שקיבלתי מהקדוש ברוך הוא ואי אפשר להדחיק אותה".
היית בשוק כשהגעת ללהקה?
"הייתי בשוק מהרמה של הנבחנים. ביקשתי מאמא שלי ללכת הביתה. מהחוג הקטן ברעננה הגעתי לבית ספר שהוציא את מיטב הרקדנים בארץ. אבל ברגע שנכנסתי לתוך הקבוצה שלי, מצאתי שם בית, ועד היום הם החברים הכי טובים שלי. אבל הקושי בשילוב עם העולם הדתי היה לאורך כל הדרך. אלו שני עולמות שלא מתקיימים זה לצד זה, הם תמיד מתנגחים. התלבושות, ההופעה, השמירה על כשרות כשנסענו להופיע בכל מיני מקומות בעולם. מה את אוכלת בקזחסטן למשל?"
מה באמת אוכלים בקזחסטן?
"למרבה המזל יש בית חב"ד", היא צוחקת, "אבל הייתי נוסעת עם מזוודות שלמות של אוכל. בארצות הברית קראו לי 'גברת שניצל' כי היו לי תמיד שניצלים מהבית. זה מתנגש גם במקום של בינו לבינה. יש פה סיטואציה מאוד אינטימית, אנחנו מאוד מתקרבים, עובדים אחד עם השני לילות כימים. המקצוע עצמו הוא פיזי ורגשי. את לא יכולה לרקוד עם מישהו כאילו את מול המחשב. את כולך איתו. וזה מבלי לדבר על בניית בית בגילאים צעירים, כמו שנהוג לעשות בעולם הדתי. בעולם הבלט הקריירה מקום ראשון, כל השאר נדחה".
איך הצלחת להסתדר עם פערים כל כך גדולים?
"אני חושבת שזו היכולת שלי לפרוח כשאני הפוכה מכולם. זה דווקא יתרון מבחינתי. אני מרגישה יציבה דווקא במקומות שדורשים ממני לזקק את המקום שלי, כשאני שונה בנוף. אני יכולה לספר לך עד מחר סיפורים משוגעים על הליכה בסופות שלגים כדי לא לחלל שבת. אבל היו ויתורים כואבים משני הצדדים, בזמן שניסיתי לא להתפשר על שום חלק. חשבתי שאחזיק מעמד, אבל תמיד צריך להתפשר".
ובאמת, למרות שהצליחה לדלג בקלילות בין העולמות, דניאלה מצאה את עצמה מאבדת שיווי משקל, לאחר שהופעת ענק שבה חלמה להשתתף כל חייה, נקבעה לאחד מהמועדים הקדושים ביהדות.
"עזבתי את הלהקה באיזו שלב, והלכתי לנסות את ניו-יורק. רציתי לראות איך אני יכולה להתפתח. יש שם להקות מצוינות, רקדנים מדהימים. שנה וחצי עשיתי אודישנים. זה לא כמו בארץ. על מקום אחד בלהקה מתחרות 400 בנות. התקבלתי בסופו של דבר ללהקה מאוד נחשבת, לא היה גבול לשמחה שלי. אבל ההופעה הראשונה שלנו נקבעה לערב ראש השנה.
"עד היום יש לי את המיילים הארוכים שבהם ניסיתי להסביר שאני לא יכולה להופיע בערב ראש השנה, פשוט לא יכולה. אבל המנהלים היו זוג סינים שהדת היהודית היא מהם והלאה. לא משנה מה הצעתי, כל קומבינה אפשרית, הם לא הסכימו. ידעתי שאם אני לא מופיעה – I'm out, ככה זה עובד, הם צריכים רקדנית שיכולה לרקוד ואני באה אליהם עם כל מיני תנאים. הם אפילו לא הכירו אותי. בנוסף, ההופעה התקיימה במקום שנקרא הולנד מישיגן. אין שם כלום, אין חב"ד ואין אפילו יהודים. זו עיירה מאוד נוצרית. ישו תלוי בכניסה למלון. הייתה דילמה מאוד קשה, ובסוף החלטתי שאופיע. לקחתי מלון קרוב לתיאטרון, החלטתי לתרום את כל הכסף שארוויח לארגון לא יהודי. ניסיתי לעשות כל מה שאפשר כדי לשמור על החג. אפילו הטסתי חבר טוב שישמיע לי שופר. אבל לפני ההופעה הרגשתי רע. המאבק הפנימי הגדול, השפיע עליי מבחינה פיזית, והבנתי שאני לא רוצה בו".
מה שאירע בסוף מאחורי הקלעים לאחר אותה הופעה, השפיע על כל הקריירה של דניאלה מאז וגרם לה לשנות כיוון לגמרי. אבל היום, כמורה לבלט בבית ספר חילוני בתל-אביב ומנהלת לשעבר של להקת רקדניות דתית, היא אופטימית הרבה יותר ומאמינה ביכולתו של המגזר ליהנות גם מאחת האומנויות העתיקות והיפות ביותר בעולם – הריקוד.
