חצי שנה אחרי השבעה באוקטובר, הזמר מנחם שוקרון לא יכל לשמור את התחושות שלו בבטן. בהשראת יומן של חייל שנפל, הוא הוציא את השיר "ארמונות של חול" שמזכיר לעם ישראל כמה כוח יש למאבקיו הפנימיים ובאיזו קלות הוא יכול להמיס אותם חזרה אל הים. המילים החריפות והלחן העדין נבלעו על ידי מאזיני ישראל. אבל הסינגל היה תזכורת נוספת לכך שלמרות הכיפה השחורה לראשו שוקרון אינו עוד זמר חרדי שדובק בטקסטים מהמקורות ובמבטא ליטאי, אלא חלק בלתי נפרד מעולם המוזיקה הישראלי הבועט.
"אני חושב שכולם יכולים להתחבר ליצירות שלי", הוא אומר. "זכיתי לקבל המון אהבה. מהסביבה מהקהל עד כה. וזה גדל. ארמונות של חול מדבר על התקווה הפנימית של כולנו לאחדות ולחיבור. הפילוג זה אתגר שאלוקים שלח לנו, כי הוא מאמין בנו. אנחנו רואים את זה כל יום מחדש".
הדרך המוזיקלית שלו התחילה עוד בארצות הברית, והמשיכה גם לצבא, שם ניגן לחיילים ששירתו לצידו והבין שהוא לעולם לא יפסיק. אבל היא לא הייתה פשוטה כלל. אף שהוריו החוזרים בתשובה הם אלו שהדיבוק בו את חיידק המוזיקה, הוא גדל עם האזהרה התמידית שהנגינה, בניגוד ללימוד ולשליחות, היא רק תחביב חולף.
"הוריי הביאו איתם הרבה דברים מחייהם הקודמים. הרי הקדוש ברוך הוא מעביר אותך דברים כדי שיישארו איתך. וברוך השם המוזיקה שהם שמעו כל החיים שלהם נשארה איתם. מוזיקה הייתה החיים שלהם. אמא שלי הייתה באופרה הישראלית תקופה קצרה, ואבא שלי מגיע ממשפחה מאוד מוזיקלית, ממרוקו. הם היו מארחים את גדולי הזמר המרוקאי בביתם. היו עושים שם הופעות סלוניות. לכן נחשפתי בשלב מאוד מוקדם מוזיקה כללית ועולמית".
זה לא מאפיין כל כך בית חרדי, היית מפגין את הידע שלך במוזיקה גם בחוץ?
"חב"ד, החסידות שבה נולדתי וגדלתי ובה אני דבק עד היום, היא חסידות שמרנית. כמובן עם מקום בלב לכולם אבל יש גישה שאומרת שמספיק לנו העולם היהודי שלנו ועליו צריך לשמור. אז את המוזיקה שלי הייתי שומע עם עצמי, לא הפצתי אותה יותר מדי".
ואיך ההורים שלך הגיבו להתמכרות האיטית אך בטוחה למוזיקה?
"הייתי צריך לעבור מאבק ארוך בשביל המוזיקה שלי. היא נכנסה לי לחיים בגיל שמאוד עיצב את האישיות שלי, גיל העשרה. ובדיוק אז הייתי רגע לפני הלימוד בישיבה. אז אבא שלי ממש התעקש שאני אבין שזה רק תחביב, ואין לי מה להתעסק בזה. הוא ממש לא רצה שאני אתעסק יותר מדי בנגינה. אני זוכר שהוא אמר לי שאני מחונן, ואני צריך להיות שליח, או רב. היה לי מסלול מאוד ברור וידוע שכולו תורה ולימוד. רצו שאחולל שינויים".
כעסת עליהם?
"תראי, ההורים שלי ספגו המון חצץ בעולם שהם הגיעו ממנו, הם בסך הכול רצו לשמור עלינו ואני מבין את זה. אבל לא ויתרתי, לא רציתי לוותר".
עם שורשים מוזיקליים ענפים ושני אחים שגם הראו עניין בעולם התווים והצלילים, לא פלא שמנחם לא הצליח להוציא את הנגינה מהראש, עם כל כמה שניסה. המצב החמיר כשבגיל 15 הוא קיבל את המתנה לה השתוקק יותר מכל, בליווי תנאי אחד ברור וכבד.
"כשהייתי בן 15 אבא שלי החליט לקנות לי גיטרה, שתהיה לי אחת משלי. אבל מהרגע הראשון הוא הבהיר לי שהוא לא מממן אף שיעור. הוא רצה שאלמד לבד לנגן וכך אבין שזה רק תחביב. איכשהו באותו לילה למדתי לנגן חמישה שירים לבד. פשוט התאהבתי".
מאוהב וגם מכור, שוקרון שכח את כללי העולם החרדי הנוקשים ונכנס בשערי הישיבה הקטנה כשהוא נושא גיטרה על גבו. אלא ששם, בניגוד אליו, לרבנים והמורים היו רגשות מעט שונים כלפי הכלי שליווה אותו.
"איך שהגעתי ישר אמרו לי להעיף את הגיטרה, ובטח שלא לנגן בה", הוא נזכר בחיוך מריר, "אמרו לי 'זה כלי של חפלות, ומה פתאום שתנגן עם זה פה'.".
דווקא חב"ד זו חסידות שמאמינה בניגונים ומוזיקה.
"נכוו, אבל בנגינה עתיקה עם כינור או פסנתר. יש תווים של ניגונים חסידיים מפי הרבי שנשמרו עד היום, וזה באמת קסם שאין שני לו. ניגון חסידי עתיק ועמוק תופס אותי מכף רגל ועד ראש. אז כשראו כמה אני מחובר לנגינה, ניסו לשכנע אותי להמיר אותה לכלי 'אצילי' יותר, כינור או פסנתר. אבל לא הסכמתי. ניסיתי לשכנע, לערב רבנים מחוץ לישיבה, אפילו לגייס תורמים".
למה לא ויתרת?
"לא יודע", הוא מושך בכתפיו, "הייתה מעין תמימות כזו. ידעתי שאני רוצה את זה, ולא הבנתי למה אני לא יכול. תמימות של ילד. לא הייתה לי אג'נדה ולא היו לי חלומות. פשוט רציתי, כמו פעוט שרוצה סוכרייה".
בדרך לא דרך הצליח מנחם לשכנע את רבני הישיבה לאפשר לו לנגן בסתר וכך קם 'חדר מצורעים', בו הונחו כל הכלים האסורים לצד מי שמנגנים בהם. כשהם מנצלים את ההפוגות הקצרות בין השיעורים והדרשות, הוא וחבריו הקימו להקה נסתרת בין כותלי הישיבה האדוקה. בין סדר ערב לסדר בוקר הם ניגנו את ניגוני חב"ד וגם, לא עלינו, ג'אז, קאנטרי ופופ ישראלי.
"זה הלך והתפתח. אפילו אולפן אלתרנו מאפס. חתיכת חוויה. כל זה קרה בהפסקות, כמובן. יש קנאות גדולה מאוד בישיבה לשמור על סדר הבוקר וסדר הערב. לא היו הקלות עם זה. אבל בהפסקות הארוכות, בצהריים ובערב, היינו מוותרים על השנ"צ ומנגנים. זה היה מדהים. רוב הזמן היו ניגוני חב"ד הרגילים. אבל בין לבין הבליחו זמרים כמו אביב גפן ושלמה ארצי".
בישיבה הגדולה המשחק של מנחם נגמר. למרות שחזר ואמר לעצמו שוב ושוב שמדובר בתחביב ולא יותר, הוא נאלץ להביט בגיטרה הנעולה בנרתיק בדגדוג של געגוע, שבמהרה פשט לאצבעותיו. בכל זאת הוא הצליח לסגור עוד עסקה משמעותית עם ראש הישיבה, אבל את ההבנה שהנגינה עבורו היא שליחות ולא רק אהבה, הוא חייב לקבוצת נערים בסיכון שפגש.
