במסגרת הפודקאסט "על המשמעות", נפגשו עו"ד תמיר דורטל והרב אברהם וסרמן לשיחה מעמיקה על עתיד החינוך היהודי, בעקבות הספר שהוציא הרב וסרמן "מסילה חדשה" על הראי"ה קוק ואתגרי החינוך. בספר זה מתחקה הרב וסרמן אחר התמורות שעבר החינוך היהודי החל מן המאה ה-18 ועד היום. הספר סוקר את התפשטות הנאורות והשלכותיה על קהילות יהודיות, החל ממערב אירופה, דרך אפריקה ואסיה, ועד ימינו אלה.
סגנון זה שייך לתחום הדעת הקרוי "ההיסטוריה של הרעיונות", כלומר, בחינת התפתחותו של רעיון מסוים בהיסטוריה, בהגות ובפוליטיקה על פני תקופות ארוכות. הרב וסרמן פתח בהצגת המקור הקדום לאחריות ההורית על חינוך הילדים – הפסוק "ושננתם לבניך", המהווה את הבסיס למצוות תלמוד תורה, מטיל את החובה על האב ללמד את ילדיו תורה ולחנכם ברוח ערכיה.
הרב וסרמן הדגיש כי גם בתקופת בית שני, כאשר הוקמו לראשונה בתולדות עם ישראל תלמודי תורה ציבוריים כמענה להורים שהתקשו לקיים בעצמם את המצווה החינוכית, נתפסו מוסדות אלו כ"ידו הארוכה" של האב. ההלכה קובעת כי ההורים, הם בעלי האחריות והסמכות העליונה בעיצוב דמותם הרוחנית והמוסרית של ילדיהם. המערכת הציבורית חייבת לסייע למי שלא יכול לדאוג לחינוך בעצמו.
במשך מאות שנים, בית המדרש היה המוקד הבלעדי כמעט לרכישת ידע ולעיצוב הזהות היהודית. לימודי חול הוגבלו למינימום ההכרחי ונתפסו כשוליים ביחס ללימוד התורה. חובת האב הינה גם ללמד את בנו מקצוע מפרנס, אך זה נעשה בשלב מאוחר יותר ולא בתקופת הילדות או הנערות המוקדמת.
אולם, מהמאה ה-18 ואילך, עם התפשטות רעיונות ההשכלה כגורם תכליתי כשלעצמו בלי קשר לפרנסה, והתערבות השלטונות בתכני הלימוד, החל להשתנות האיזון המסורתי. המשכילים דרשו הגברת לימודי חול, וצמצום משקלם של לימודי הקודש.
כל זמן שהאלטרנטיבות היו אופציונליות בלבד – היה המשבר מתון יחסית ותחת לשליטה. אלא שמתחילת מהפכת הנאורות תפיסתם העצמית של המורים הנאורים הייתה כי הם סוכני־שינוי שבאו "להאיר את חשכת הנבערים מדעת". גם בעל כרחם של ההורים. אם דרך השלטונות בחוק חינוך חובה בארצות רבות באירופה, ובמדינת ישראל המכפיפה את ההורים לתכני המשרד, ואם דרך אמצעי הכפיה הכספיים במושבות שבשליטת הברון. כך המרידו את הילדים נגד הוריהם הרואים את פרי בטנם נלחם בהם, ואין לאל ידם להושיע. מקרה מייצג הוא טענת המורים בבתי הספר במושבות שבחסות הברון כי "אם ימצאון בני אדם אשר העניין זר להם ויערערו על סידורינו אלה, לא נוכל לשים לב אליהם ולשיחותיהם".
הראי"ה קוק ואתגרי החינוך
דילמת האיזון בין לימודי התורה וההשכלה מצאה ביטוי מובהק בקבוצת הורים שהקימה את בית הספר "תחכמוני" ביפו בתחילת המאה העשרים, שאף זכה להדרכתו של הרב קוק שהיה אז רבה של יפו. המוסד נועד לתת מענה לרצון ההורים לשלב לימודים כלליים עם חינוך דתי-ציוני, כשההורים אשר מימנו את המוסד מכיסם, קובעים את המינון. הרב קוק ראה ב"תחכמוני" מודל של פשרה, נחוץ אך לא אידיאלי, שכן תלמוד תורה ברובם הגדול של שעות היום בתקופת הילדות והנערות, המתמקד בבניית הזהות האמונית והתורנית, הוא הדגם הראוי והרצוי ביותר. לכן, המליץ לכל השואלים אותו לשלוח את ילדיהם לתלמוד התורה שערי תורה ביפו, שרוב היום למדו בו לימודי-קדש. מוסד זה היה תחת חסותו המלאה. הוא סבר כי את לימודי המקצוע יש לדחות לתקופה מאוחרת לקראת היציאה לחיי-משפחה. בנוסף, קבוצת ילדים שלימוד במשך שעות ארוכות קשה להם – למדו שם מקצוע כבר מגיל צעיר, בד בבד עם לימודי קדש.
הנגזרת של התפיסה אותה מבסס הרב וסרמן, היא כי אין לאף גורם, מלבד ההורים, לקבוע את אופי החינוך של ילדיהם ותכניו. הדבר בולט במיוחד במינון שבין לימודי הקדש והחול, אשר ככל שגוברת מעורבותם של גופים חיצוניים, כמו המדינה או בעלי הון, כך מתגבר הלחץ להרחיב את היקף לימודי החול, על חשבון לימודי הקודש. על פי תפיסה זו, תפקיד המדינה הוא לסייע ולתמוך, אך לא להכתיב או לאכוף מדיניות חינוכית.
דוגמה מאלפת לרעיון האוטונומיה החינוכית היא הקמת רשת "נועם" בשנות ה-70, ותלמודי התורה הציוניים החל משנות ה-80, כדי לאפשר להורים לקבוע את סדר היום הלימודי והחינוכי של ילדיהם. ראשי המוסדות הללו נדרשו למאבק קשה תוך שמופעלות נגדם סנקציות, לעתים אף בניגוד לחוק.
השלכות לדיון על עתיד מערכת החינוך בישראל
לדעתו של הרב וסרמן יש לאמץ את מודל השוברים (וואוצ'רים) המיושם במדינות מפותחות בעולם המערבי שכבר הבינו כי אין לכפות את ההורים. המדינה מעניקה להורים סכום כסף או 'שובר' שאותו הם יכולים לנצל לבחירת או ליצירת מסגרת החינוך המתאימה להם. במודל זה קיים גם יתרון משמעותי נוסף – עידוד התחרות. בתי הספר נדרשים להתחרות זה בזה על לב ההורים, ולשם כך עליהם לשפר ללא הרף את איכות ההוראה, את הישגי התלמידים ואת רמת השירות. מה שתורם להעלאת הרמה הכללית של מערכת החינוך ולהתייעלותה.
תפקידה של המדינה יתמקד בתקצוב הוגן, בפיקוח על התנהלות ראויה, בדרישה למקצועיות של המורים, ובשימת לב לאימוץ תכנים המזוהים עם ערכי הקיום והשגשוג של מדינת היהודים.
