עומר נאוטרה בן ה-22, נחטף לעזה מגבול הרצועה ב-7 באוקטובר. הוא נולד וגדל בארה"ב, התחנך בחינוך יהודי-ציוני, ותמיד היה בקשר עם המשפחה שלו בארץ. דודה שלו גניה צוהר, שבית משפחתה היווה את הבית המארח שלו מאז שהגיע לארץ, מתארת אותו כאדם צעיר מוביל, מנהיג, מצד אחד ניו-יורקר טיפוסי ומצד שני ציוני מאוד שהתחבר מאוד לציונות ולארץ.
הוא הגיע לשנת מכינה בארץ והתאהב, ועל אף שכבר היה רשום לאוניברסיטה בארה"ב החליט להתגייס במקום. "הוא תמיד נראה בעיניי גיבור", אומרת גניה, "הוא רצה להיות הכי קרבי שאפשר, להיות מפקד. הוא עזב הכול בארה"ב והפך למט"ק בשריון". עבור ילדיהם של גניה ושי צוהר, עומר היה כמו אח גדול שהם מעריצים וקרובים אליו מאוד, "בן אדם שנכנס לחדר וכולם חברים שלו".
"יומיים לפני שהוא נחטף הוא היה אצלנו בסוכה ביומולדת של הבן שלנו, והוא היה בלחץ ללכת לבקר חייל שלו שהיה במצוקה מסוימת. חייל יוצא סוף סוף לרגיעה, וכל מה שחשוב לו זה לדאוג לחייל שלו", סיפרה גניה. "חודשים לפני השביעי באוטובר הם לא יצאו מהטנקים בכלל, הם היו בכוננות מאוד גבוהה, ודווקא בשמחת תורה הכינו אותם לסופ"ש רגוע".
"בשמחת תורה בהתחלה עוד היינו בהכחשה, חשבנו בכלל שהוא בדירה שלנו ברמת גן", היא משתפת. כשהם הבינו שהוא על הגבול הם פתחו בבית חמ"ל וניסו לברר מה קורה.
"דווקא ההורים שלו שנמצאו בביתם בארה"ב הבינו יותר מהר", שי אומר, "הם גם הבינו בשונה מאיתנו שמדובר במשהו שייקח הרבה זמן, והבינו את התפקיד שיש להם בארה"ב בלעבוד בשחרור החטופים." גניה ושי מצידם היו בטוחים שכל החטופים יחזרו תוך שבוע-שבועיים, ולא הבינו את אחות של שי, אימו של עומר, שאמרה שהם כנראה נכנסים לפרק זמן ארוך ומורכב. "המדינה שלנו לא יודעת להחזיר את החטופים שלה הביתה?"
ביום ראשון, למחרת שמחת התורה, משפחתו של עומר קיבלה את ההודעה הרשמית מהצבא שהוא חטוף. ההורים סיפרו לגניה ושי שעשר הדקות בין הטלפון מהשגרירות לבין הגעת הנציגים לבתיהם היו עשר הדקות הארוכות ביותר בחייהם.
"כל כך לא מתאים לנו המצב הזה, אנחנו האנשים הכי אנונימיים שיש", הם מציינים. "אבל מאז אני מבינה שאני אעשה הכול, ממש הכול, להתראיין בכל מקום, להגיע לאן שצריך, לדבר עם כל מי שצריך ושומע, כדי להחזיר את עומר ואת שאר החטופים הביתה", אומרת גניה.
"בכל בוקר, כשאני יורדת למטה מהחדר ומכינה לי קפה קר, אני מדמיינת אותו נכנס הביתה ומבקש לשתות קפה קר", היא מוסיפה. "אנחנו מדמיינים את היום שהוא חוזר ובהלם מזה שהתמונה שלו בכל מקום. זה יביך אותו".
במסגרת הפודקאסט הם נשאלים: איך החיים שלהם נראים? היומיום? "חיים ממש מיום ליום, אי אפשר לתכנן מיום שני ליום חמישי".
"אין אדם בארץ שלא רוצה את החטופים חזרה בבית, ואיכשהו גם את הנקודה הזאת הצלחנו להפוך לפוליטי ומפלג", אומר שי בצער. "צריך להתמקד בזה שיש לנו גורל משותף. גם אם יש מחלוקת על הדרך, זו מחלוקת של אנשים עם גורל משותף".
גניה ושי ייסדו את מיזם "שרים יחד לשובם" שמתקיים בימי שלישי בכיכר החטופים בתל אביב ומקדם אחדות. הם מזמינים את כלל הציבור להגיע.
המסר שלנו, הם מסיימים: "תכירו משפחות חטופים, תבואו לדבר איתם, תעבדו באחדות של העם. זה היה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו, צריך לזכור את זה ומשם לפעול באחדות".
צופית ליבמן היא גיסתו של אליקים ליבמן ז"ל, שהיה מאבטח במסיבת הנובה ברעים. אליקים הוגדר כחטוף במשך 210 ימים, עד שהתברר שנרצח בשטח המסיבה בזמן שבחר להישאר בשטח לסייע לפצועים, ושרידי גופו נקברו בטעות בקבר של נרצחת אחרת.
בפודקאסט "לב שבוי" מבית מקור ראשון, היא משוחחת עם בני משפחה של חטופים. בכל פרק הם ידברו על חטוף אחר, במטרה להכיר לעומק אותו ואת מה שעובר על משפחתו, ולשמוע על היומיום, הקושי, הכאב וגם התקווה.
לפרקים נוספים של לב שבוי:
פרק 1: "בדיוק היה לי חיזיון של רומי חוזרת וכולנו קופצים עליה"