איך אפשר לסכם שנה שעברה עלינו כמשפחה במזרח? נתחיל במספרים!
8 מדינות – ירדן (קונקשיין), קטאר (קונקשיין), סרי לנקה פעמיים, מאלדיביים, הודו פעמיים, אתיופיה (קונקשיין), דובאי (יממה בעולם מקביל!), נפאל.
12 טיסות (חלקן בלי מסכים!).
4 רכבות (עם דלתות פתוחות…).
33 שעות נסיעה רצופה ברכבת.
20 ערים.
5 בתי חולים (כולם בריאים ברוך ה').
2 תחנות משטרה (ענייני ויזה, אין סיבה לדאגה).
7 שיניים שנפלו (וצמחו חדשות!).
טרק משפחתי אחד בנפאל.
אלפי ישראלים שעברו דרכנו במהלך הפעילות של "לב יהודי" ובכלל במהלך המסע המדהים הזה.
איך אפשר לסכם שנה שהיא באמת מעל ומעבר למה שאפשר לדמיין? גם בשל העיתוי של המלחמה בארץ, גם בשל נוכחות עם ארבעה ילדים 24/7, גם בשל השליחות המשמעותית שמזמנת מפגשים וסיפורים מופלאים מדי יום ביומו, וגם בשל המיקומים הבלתי-ניתנים לתיאור שזכינו לראות, לחוות ולקרוא – "מה רבו מעשיך ה'" שוב ושוב ושוב.
האמת, אי אפשר באמת לסכם. גם כי לא נגמר, וגם כי לא באמת אפשר. אז במקום לנסות לסכם, אספנו בפרק הזה, אוסף של רגעים ייחודיים שמספרים את סיפורה של תקופה שלמה. רגע משמעותי בשבילנו, רגע של נחת שאספנו בדרך, הרגע המפחיד שהחסרנו בו פעימה, תחנה מעצימה שעיצבה את המסע שלנו או של הילדים, המקום הכי יפה מתוך כל כך הרבה כאלה, רגע עצוב במסע – כי זו הייתה בהחלט שנה עצובה מהרבה בחינות; המקום הכי מאכזב, כי במסע יש גם המון ציפיות. למה אנחנו מתגעגעים בארץ ומה אנחנו מאחלים לעצמנו להמשך המסע?
ואם אפשר לקחת מסר אחד משמעותי משנה שלמה של מסע, אולי כדאי לחזור חזרה, שנה אחורה ועוד 3 שבועות. אלו היו ימי תחילת הקיץ של תשפ"ג. החופש הגדול כבר בפתח. מסיבות הסיום פשטו על בתי כולם, וסף ההתרגשות בבית הלך וגאה. הילדים, שמעולם לא עלו על מטוס, לא ידעו כל כך למה לצפות. אנחנו ההורים, התלבטנו מה יותר קיים בתוכנו, פחד או התרגשות. ואולי שניהם יחד.
כדי להוריד את מפלס החרדה, נהגנו ע"פ הנביא – "הציבי לך ציונים" (ירמיהו ל"א, כ), ואמרנו לעצמנו "מקסימום אם יהיה כל כך קשה, נחזור בסוף החופש הגדול, ואם יהיה בסדר נחזור אחרי החגים…" וכך היה, לקחנו את המסע, תחנה אחר תחנה, וכל פעם שמנו יד על הלב, והקשבנו עמוק פנימה. "נכון לנו להמשיך? לאן הלב לוקח אותנו?" זה היה שיעור עצום לנו, ובוודאי לילדים. הם כבר ידעו לומר לכל מי ששאל "לאן אתם ממשיכים?" הם ענו במקהלה "אנחנו בעקבות הלב!"
בתקופה זו שהארץ היפה שלנו שרויה באי ודאות, לא נותר אלא לקחת נשימה עמוקה, להאמין שהכול יסתדר לטובה, ולהמשיך את מסע החיים מתוך הקשבה ללב.
