אם מסתכלים על מוריה רימון מהצד, עלולים לטעות ולחשוב שמדובר בעוד בחורה דתייה מגוש עציון, שנמצאת בשנות השירות הלאומי שלה וחייה חיים שגרתיים למדי לבת המגזר. אבל למעשה, מדובר באלופת טוקוואנדו עטורת מדליות לאחר לא מעט תחרויות ברחבי העולם, כמובן רק אחרי שהתפללה שמונה עשרה.
"התפילה לה' שנייה לפני הקרב זה רגע חזק, הכי חזק שיש", היא נזכרת בחיוך, "אני מרגישה שהתפילות האלו, שבאות מעומק הלב, העניקו לי ניסים גדולים. אני זוכרת שפעם אחת טסנו לספרד לתחרות גדולה מאוד, ולפני שיצאנו לתחרות עצמה, אני וחברה שלי התפללנו שמונה עשרה. כשהגענו לאולם, גילינו שהתחרות התחילה שעה קודם! זה היה קשוח. היינו בטוחות שפספסנו את הקרבות שלנו וסתם הגענו עד לכאן. ומתוך הייאוש אני רואה פתאום את היריבה שלי מחכה לי על המזרן. בקושי התארגנתי. ישר עליתי על המזרן, בלי חימום. ממש הרגשתי שה' שמר לי את הקרב".
היא נולדה וגדלה באלון שבות. בתו של הרב יוסף צבי רימון, רבה האזורי של גוש עציון ומהרבנים הבולטים במגזר הדתי. למרות שהתחביב שבחרה נושא עימו לא מעט שאלות הלכתיות, הוריה היו הראשונים לתמוך בה ואפילו היו אלו שפתחו לה את הדלת לעולם המזרנים והחליפות בגיל הפעוט 9.
"כשהייתי קטנה הייתי מאוד היפר-אקטיבית ואמא שלי לא רצתה לתת לי ריטלין, אז היא חיפשה פיתרון אחר", היא נזכרת, ".יום אחד היא ראתה בעיתון כתבה על חוג טאקוונדו חדש בגוש עציון ורשמה אותי אליו. הגעתי ביום הראשון וישר התאהבתי בזה".
במה התאהבת?
הבנתי שזה העולם שלי, אז לקחתי את הטאקוונדו מאוד ברצינות. זה עשה לי ממש טוב. אפילו האימונים עצמם. הרגיע אותי מאוד לדעת שיש לי את האימון בסוף כל יום. לא משנה מי עצבן אותי באותו יום, ידעתי שיהיה לי איפה לפרוק את הכל".
ואיך התקדמת?
"גדלתי לתוך זה. מגיל מאוד צעיר הטאקוונדו פשוט הפך לחלק ממני. אז לאט התקדמתי ועם הזמן התחלתי להתחרות בארץ ובחו"ל. בשבילי זה היה תהליך מאוד טבעי וההתקדמות הייתה מהירה".
ההורים שלך תמכו גם בהתקדמות המהירה הזו, למרות שמדובר בספורט מעורב?
"בהתחלה החוג היה נפרד. היינו רק בנות. אבל כשהמאמן שלי החליט להעביר אותי לנבחרת, הייתי חייבת להתאמן בסביבה מעורבת. אני בטוחה שבהתחלה היה להורים שלי מוזר שאני מתאמנת בספורט מעורב, אבל אני יודעת שהם תמיד היו שם בשבילי, וראו כמה זה חשוב לי ועושה לי טוב".
ובאמת מוריה לא נתנה לדת לעצור את עצמה מלפנטז על עוד מדליה ועוד מדליה. בנקודה מסוימת גילתה שלצד קבוצת אימונים מיוחדת לבני המגזר, האמונה דווקא עוזרת לה להתקדם ולכבוש פסגה אחר פסגה.
"השילוב של הדת והספורט בחיים שלי נבנה עם השנים. זה לא קרה בבת אחת. הייתי מפרידה – בבית הייתי דתייה ובעולם הספורט הייתי ספורטאית. אבל אז הבנתי שהדת היא דווקא החוזקה שלי בספורט. אני מרגישה שכל האתגרים שהדת נתנה לי, בנו בי צד חזק מאוד של אמונה. כל אתגר שעברתי מבחינה דתית, חישל אותי הרבה יותר. בהתחלה היה לי יותר קשה לשלב בניהם אבל עם הזמן זה התמזג".
לא היו לך דילמות מבחינת שבת וכשרות בתחרויות?
"העובדה שהייתי חלק מקבוצת טאקוונדו שכולם בה, כולל המאמן, הקלה עליי מאוד. מראש ידענו שלא נצא לתחרויות בשבת, ולא נוותר על ארוחות כשרות. היינו בזה יחד. עדיין, זה היה מאתגר. יצא שבחרנו תחרויות בפינצטה ונאלצנו לוותר הרבה. לא יכולנו להשתתף גם בתחרויות שהיו ביום ראשון כי ההכנות להן נערכו בשבת".
זה אומר שהתפשרתם על הרמה?
"ממש לא. מה שהתפשרנו עליו היה מספר התחרויות. אם יש עשרים תחרויות עולמיות בשנה, אנחנו יצאנו לחמש, שזה פחות מרבע. אבל המאמן שלנו דחף אותנו הכי רחוק שיש, והדת לא ממש הפריעה. יצרנו לעצמנו את המסגרת שלנו בעולם הזה והגענו להישגים מאוד יפים".
ומה לגבי שמירת נגיעה, כשאת צריכה להתמודד או להתאמן מול גבר?
"זה גם היה קושי בהתחלה. אבל בדקנו וחקרנו את זה לעומק, והגענו למסקנה שעיקר איסור הנגיעה הוא נגיעה של חיבה. וקרבות הם לא בדיוק רגע של חיבה, אז זה הפתרון".
יש דברים שבשום פנים ואופן לא תוותרי עליהם?
"יש לי את הקווים האדומים שלי. אני לא אחלל שבת או כשרות בשביל התחרויות. היו רגעים מבאסים מאוד. תחרויות שמאוד רציתי להשתתף בהם ולא יכולתי. אבל על הפודיום, הדת בשבילי היא תמיד מקום ראשון".
היום, כשהיא מניחה את הטקוואנדו בצד, מוריה מספרת מדוע בחרה ללכת להתנדב עם נוער בסיכון במקום המסלול היוקרתי של 'ספורטאי מצטיין', למה ממרום ניסיונה היא חושבת שספורט הוא מקצוע מתאים לאדם עם אורח חיים דתי והאם חלומה הגדול על מדליית זהב באולימפיאדה עוד עתיד להתגשם?
