אביתר דוד, בן 23 מכפר סבא, נחטף לעזה ממסיבת הנובה בחניון רעים. עילי, אחיו, מספר בשיחה עם צופית ליבמן במסגרת הפודקאסט "לב שבוי" של מקור ראשון על הגעגוע הגדול שחש כלפיו.
"אביתר הוא ילד הסנדוויץ', ביני לבין אחותנו הצעירה. היינו מתכסחים בינינו המון במהלך הילדות, על כל דבר רבים," מספר עילי, "אבל בגיל צעיר אביתר התחיל לנגן בתופים ואחר כך גם בגיטרה. הא הפך דרך הנגינה מילד תזזיתי לצעיר שחי הכי בצ'יל". המוזיקה, עילי מתאר, הפכה לנדבך משמעותי מאוד בחייו של אביתר. "הוא יכול לשבת שעות לנגן, יש לו שלוש סוגי גיטרות בבית, הוא אוהב לנגן לבד, עם חברים, בג'אמים. פחות להופיע או להיות בפרונט, להיות חלק".
עילי מספר שהוא עצמו מגן על פסנתר וכשהיה מגיע לבית ההורים בסופי שבוע הם היו מנגנים יחד. "המוזיקה מאוד קירבה בינינו, היית מחכה לחזור הביתה כדי לנגן איתו".
לפני שנחטף אביתר התחיל לחפש את כיוונו המקצועי ורצה ללכת בכיוון של הפקה מוזיקלית. "זה מאוד מתאים לו," אומר עילי, "אביתר הוא פיס-מייקר, משכין שלום, הוא רגוע ומנסה להרגיע. אפשר להגיד לו הכל והוא יקשיב לך, בלי להיות שיפוטי. בגלל זה גם מאוד מתאים לו הפקה מוזיקלית, להיות מאחורי הקלעים, להיות בקשב למה שרוצים ולהפוך יצירות למשהו מדהים".
עילי מתאר איך המסע שעוברים המשפחה מאז שאחיו נחטף כמסע ארוך ולא פשוט. "כל אדם עובר תהליכים שלמים בתוך תקופה ארוכה של 300+ ימים. ואי אפשר רק להיות עצובים במשך חודשים. בהתחלה זה היה כמו מאניה דיפרסיה ועם הזמן יש איזשהו מנגנון של הגוף שמבין שאי אפשר להכיל רכבת הרים רגשית כזאת כל הזמן ובאיזה שבוא שלב הרגשות נעשות פחות קיצוניים".
"הכאב שלי מתגמד לעומת ההורים שלי," מוסיף עילי, "אני רואה אותם ובא לי לבכות. הם הכי צריכים את החיבוק שלו. אני מייחל שכבר יחזור ודבר ראשון יחבק את ההורים ואחר כך מיד לתת לו את הגיטרה ולנגן איזה דואט. אני מדמיין אותו בשבי שהוא בטוח מצא דרך לתופף לו שם על משהו בשבי. אני בטוח שהוא עושה מכל דבר אפשרי תוף".
עילי מספר על מה נותן לו תקווה, "פגשתי את אנדריי קוזלוב ואלמוג מאיר ג'אן אחרי שחולצו. הסיפורים שלהם טלטלו אותי אבל גם חיזקו אותי, לראות אותם חוזרים כשהם הצליחו לשמור על חוסן מעודד אותי שאביתר יחזור והוא ישתקם ויצליח לחיות חיים טובים".
כשעילי נשאל איך יכול כל אדם לעזור באיזשהו אופן לו ולמשפחות החטופים הוא עונה, "ללכת עם סיכות, שרשראות, חולצות של החטופים, עבורי זה נותן תחושה שאני לא לבד במערכה הזאת. וגם להגיע לכיכר, להסתכל למשפחות בעיניים, זה הסיפור של עם ישראל עכשיו. יש אנשים שאולי רואים את כיכר החטופים כמקום פוליטי, אבל אפשר להגיע רק כדי לתמוך, ההגעה להזדהות אין בה אמיר פוליטית. יש המון דרכים להתחבר".
המשפחה שלו מקיימת בכיכר החטופים בתל אביב ערבי ג'אם בכל יום חמישי ב-20:00 בערב שנמשך עד חצות והוא מזמין את כלל הציבור להצטרף.
עילי מספר גם על דרך ההתמודדות של שימוש בהומור שחור, "יש משפחות שעושות 'שידוכים' בין החטופים, מדמיינים אותם נפגשים ומתחברים בשבי בעזה. אם הם היו יודעים מה אנחנו עושים להם פה כשהם שם הם היו מתחרפנים".
הוא משתף על הימים הראשונים עד שנודע למשפחה באופן רשמי שאביתר חטוף, "באותו יום מישהו שזיהה את אביתר בסרטון של חמאס שלחנו לנו אותו. רואים את אביתר עם עוד ארבעה חבר'ה מהמסיבה שוכבים על הרצפה, אזוקים והמצלמה עוברת לכל אחד אחד על הפנים. ראיתי בפנים שלו בהלה שבחיים לא ראיתי על מישהו. על אח שלי הקטן! אני זוכר שחוויתי באותו רגע התמוטטות עצבים של ממש, ראיתי שחור. כעסתי על כולם, על המדינה, על הצבא וגם על עצמי. חינכו אותי להיות האח הגדול ששומר על האחים הקטנים שלו ואני לא מצליח להגן עליו.
"אחר כך הגיע אלינו עוד סרטון בו רואים אותו מובל בתוך עזה. הוא אזוק והוא מבוהל אבל הוא על הרגליים לא נראה פצוע ואז משם הבנו שהוא חי. למחרת ראיתי בטלוויזיה ראיון את אמא של אלמוג מאיר ג'אן ועם אחותו גאות. יונית לוי שאלה אותם איך הם יודעים שאלמוג חטוף והם הראו את הסרטון שבו גם אביתר מופיע. בסוף הראיון פרסמו את הטלפון שלהם עבור כל מי שיש לו עוד מידע. מיד שלחתי לגאות הודעה וכשדיברנו בטלפון פתאום שנינו פרצנו בבכי מטורף. ההרגשה הזאת שיש פה עוד אחות גדולה כמוני בסיפור הזה גרמה לכל הרגש להשתחרר החוצה. נהיינו מאוד קרובים מאז וכשאלמוג חזר הרגשתי כאילו בן דוד שלי חוזר הביתה".
הוא נזכר בחוויה נוספת מאותו יום קשה, "באותו ערב התקשרתי לער"ן, עזרה ראשונה נפשית. המצב באותו זמן היה כל כך הזוי והפוך, אמרתי לה 'אח שלי נחטף, ראיתי בסרטונים', ואז הפקידה התחילה לבכות לי בטלפון, ומצאתי את עצמי אומר לה כזה – 'אל תדאגי, יהיה בסדר'".
עבר עשור מאז נפילתו וחטיפת גופתו של הדר גולדין ז"ל. "משפחת גולדין הם מכפר סבא כמונו," אומר עילי, אני מכיר את שמחה ואת לאה הכרתי בתקופה האחרונה במשלחות בחו"ל. פתאום להיות איתם באותה סירה מפוצץ לי את המוח. אני חושב על זה שעם כל האירועים שיש עכשיו סביב היום ה-300 יום למלחמה ממש חשוב ללכת לחזק את משפחת גולדין, להגיד להם שאנחנו איתם ולהגיד סליחה שלא היינו מספיק לצידם כל העשור האחרון".
לסיום עילי מבקש לשלוח את הציבור למשימה: "תזכרו שמשפחה זה לא דבר מובן מאליו. תרימו טלפון להורים שלכם, תשבו עם האחים שלכם. תשקיעו בהם זמן. משפחה זה לא דבר מובן מאליו".