מאז 7 באוקטובר, שמחה הפכה למשאב קשה להשגה בקרב הישראלים, ובמיוחד אצל אלו שנעקרו מביתם תחת אש המחבלים. אבל בת אל צברי, תושבת שדרות וכוכבת ילדים במגזר הדתי, לא יכולה לוותר על השמחה שלה. מהילדות, בה לא יכלה לעזוב כלי נגינה, ועד לבגרות בה בחרה להפוך את אהבתה למקצוע, צברי דבקה בקהל הצעיר ועושה הכל כדי לשמח אותו דרך אמונה וערכי אהבת המולדת, גם בימים שבהם המולדת בוערת כולה.
"כשהתחילה המתקפה, בדיוק התארגנו לתפילת שמחת תורה", היא חוזרת אחורה בזמן, "הבן הקטן שלי הדר, היה אמור להיות חתן תורה וגם חמי. ואז התחיל מטח היסטרי של עשרים דקות. רקטות נורות לעברנו בלי הפסקה. עברו עשרים דקות, ואז אמרנו 'אוקיי הבנו, אפשר לצאת'. אמנם מטח מאוד חריג, אבל זו מציאות שאנחנו רגילים אליה. פטפטנו קצת עם השכנים ואז התחלנו לשמוע צרורות של יריות שבניגוד לרקטות, זה לא דבר שאנחנו מורגלים לשמוע. המחבלים התרוצצו בשכונות. פתאום השכן שלנו הגיע בריצה ואמר שהוא הוזעק לצו 8 ואשתו והילדים לבד. אז הורדנו את הילדים שלנו למרתף, חדר שחייב להיות בכל בית בשדרות. רצנו לקחת את אשתו והילדים והתבצרנו למטה כולנו בחשש גדול".
בעוד היא ויתר הבוגרים מבינים את המתרחש ועוברים בין גל של התקף חרדה למשנהו, הילדים שנקלעו למרתף שמחו באיחוד הבלתי צפוי ושמחתם הצליחה לבסוף להחזיר את בת אל לעמדת המוצא שלה.
"אני אומרת לך שהקדוש ברוך הוא הביא אותי לסיטואציה הזו כדי לעזור לי להתמודד עם מה שקורה. התחלתי לגלגל בראש מה אני עושה בתור בת אל צברי, כי הבנתי שמה שמחזיק ילדים זה שמחה. פתאום הילדים המציאו שיר, וסחפו אותנו אליו, וגם אם הייתי מתה מפחד לא היה לי זמן לפחד. אמרתי לעצמי, בת אל זה הטיפול, זה מה שילדים צריכים עכשיו. ומאותו רגע נכנסתי לתפקיד".
אבל לפני שעוד הספיקה לצאת ולטפל בנפש הילדים, בראשון בצהריים צברי ומשפחתה פונו למושב סמוך לבית שמש והיא נקלעה לשבועיים של הלם טוטאלי, עד שהגיעה שיחת טלפון ששאבה אותה חזרה לעולם הצלילים והקולות.
"פסיכולוגית אחת מהעוטף התקשרה אליי ואמרה לי שהיא הכינה תוכנית חירום לילדי כפר עזה, והיא חייבת שאקליט לה שיר מהר ככל האפשר. אמרתי לה שלחי לי ונראה. תוך כדי שאני רואה את התוכנית שהיא הכינה עולה לי איזה לחן. אמרתי לעצמי בת אל, 3, 4, ו…נסעתי לשדרות".
וואו באמת?
"כן, נסעתי בפחד, ואיך שהגעתי ישר הלכתי למרתף – שם נמצא אולפן ההקלטות. זה היה השיר הכי מהיר שהוצאתי בחיים שלי".
ההשראה שליוותה אותה באותו מרתף, תחת מטחי ירי בלתי פוסקים, הותירה בבת אל חותם עמוק. היא הבינה שלמרות הקושי הגדול והריחוק מהבית, היא מסוגלת לחזק את ילדי ישראל גם בתקופה הזו. שירים על גבורה, חוזק ואהבת הארץ, פרצו ממוחה אחד אחרי השני, וכך נולד הפרויקט החדש שלה, "שירים בצעדים".
"הילדים הם הגיבורים האמיתיים שלנו בתקופה הזו", היא מכריזה, "אנחנו מנסים להחזיק, אבל בהם נמצאת האנרגיה הכי חזקה. היה לי חשוב להביא להם בוסטים של כוח. גם הורים שליוו את הילדים שלהם למופעים שעשיתי בגנים, אמרו לי תקשיבי טוב, אני התחזקתי באופן אישי מהשירים שלך ומהצפייה בילד שלי שר אותם. הפרויקט הזה אמנם מיועד לילדים, אבל הוא לכל המשפחה. השיר האחרון שהעליתי נקרא 'שכאחים נחיה', התפילה שנמצאת אצל כולנו בלב. המציאות הזו, זו מציאות שבה אתה מבין שמה שלא הורג מחזק אצלך את האמונה".
ואם כבר דיברנו על אמונה, הקונפליקט של תפילת נשים העסיק אותך?
"עוד בתחילת הדרך ביררתי את השאלה הזו, אבל קיבלתי אישור מהרב שלי. לשיר בלייב זו הבעיה האמיתית. אני משתדלת פחות לשיר, יש לי זמרים שמלווים אותי, זמרות שמלוות אותי. אני בדרך כלל קול שני, משתדלת לא להיות בפרונט. אני גם נותנת יותר לילדים לשיר. אני לא רוצה להיות בכותרות. אני לא רוצה להיות כוכבת ילדים. מה שחשוב לי, זה המשמעות והתוכן שיצקתי פה. החלום שלי זה להראות שהילדים הם הכוכבים האמיתיים, הם מקור האנרגיה. הקונספט הבא שאני רוצה לייסד זה במה הפוכה. במקום זמר על במה מול קהל, שהקהל עצמו יופיע. זו האג'נדה שלי. לראות את הילד, עם כל ההתרגשות שלו קם ורוקד, זה הדבר האמיתי".
על השיבה לביתה שדווקא הייתה עבורה קשה יותר, הצעדים הבאים שהיא מתכננת בתוך הכאוס ומה עלינו ללמוד כחברה מהקטנטנים שלצידנו, מספרת צברי בפרק המלא של פודקאסט "תורתם אמונתם".